אין אברהם, כפרט, זקוק לארץ, רק לחבל אדמה. ובכל זאת ה' הבטיח לו ארץ, והסבה לכך, משום שהוא נועד להיות אבי האומה היהודית. לכן חשיבות גדולה נודעת לטיבה של נתינת הארץ ע"י ה' לאברהם. כי מעשה אבות סימן לבנים. ואמנם הארץ לא ניתנה לאברהם כארץ מקלט, שבה ימצא מחסה מפני אויביו שזממו להכחידו. אלא היא ניתנה לו כארץ יעוד, בשל יעודו להיות אבי העם היהודי. עם ה', ואבי כל האומות שיחרתו על דגלם את שם ה'. שהרי לאברהם נשקפה סכנה קיומית באור כשדים. כנזכר בדברי הרמב"ם. "כיון שהכיר (אברהם בבוראו) וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים (שהיו עובדי עבודה זרה) ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה. ושבר את הצלמים... כיון שגבר עליהם בראיותיו, בקש המלך להרגו ונעשה לו נס, ויצא לחרן. והתחיל לעמוד ולקרות בקול גדול לכל העם ולהודיעם שיש אלוה אחד לכל העולם, ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר וממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען, והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם". (עבודה זרה א, ג יב-יג )
כלומר, שרק באור כשדים נשקפה לאברהם סכנה קיומית. לא בחרן ולא בארץ כנען, אף שבהן אברהם נסע מסעות רבות וקרא, באותן מסעות, בשם ה'. ואם מטרת יציאתו של אברהם מאור כשדים היתה רק כדי להצילו, די היה שישאר בחרן והיא תהיה לו כארץ מקלט. והעובדה שאברהם אבינו המשיך לארץ כנען. שהיא ארץ הקודש, הרי שממנה נלמד, שאברהם אבינו ראה בארץ כנען, ארץ יעוד. ולא ארץ מקלט.
ואמנם פרשתנו מתחילה בציווי ה' לאברהם. "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". ואילו בסוף פרשת נח, נאמר (יא, לא- לב): "ויקח תרח את אברהם בנו, ואת לוט בן הרן בן בנו, ואת שרי כלתו אשת אברהם בנו. ויצאו מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבואו עד חרן וישבו שם. ויהי ימי תרח חמש שנים ומאתים שנה וימת תרח בחרן". כלומר שהיציאה של אברהם מאור כשדים נעשתה ע"י אביו תרח. אלא שתרח לא נכנס לכנען. והוא נשאר בחרן, וישב שם עד יום מותו.
אולם אליבא דאמת, היוזמה ליציאת אברהם מאור כשדים, היתה "לך לך מארצך" ואף שה' לא אמר לו בתחילה לאיזו ארץ ילך, אברהם ידע שהיא ארץ כנען. ואילו תרח אביו הצטרף לאברהם מחמת אהבתו לבנו, אבל הוא עצמו נשאר דבק באמונתו האלילית. ואמנם נחור אחי אברהם, שגם הוא נשאר אדוק בע"ז, נשאר באור כשדים, שהרי לא היתה סיבה שהוא יעזוב את אותו מקום, ורק לוט, שהיה יתום מאביו הרן, צירפוהו לסבו תרח, ולדודו אברהם (רד"ק).
ואם כן ההבדל בין אברהם לבין אביו תרח הוא, שתרח עזב את אור כשדים רק כדי להבטיח את חיי בנו אברהם. ומטרה זו הושגה בעצם היציאה ממש. ומיד כשהגיע לחרן, הוא נשאר בחרן, כי "ישר המקום בעיניו" (רש"י). ולא היה לתרח שום ענין יעודי וערכי להיות בארץ כנען, לא כן אברהם, שהוא כאמור המשיך לכנען, כי היא בשבילו ארץ יעוד ולא ארץ מקלט. שהרי בברית בין הבתרים ה' אמר לו, "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץהזאת לרשתה" - כדי שהבנים ירשוה ממך בתורת ירושה שאין לה הפסק" (ספורנו). ולא רק כדי להציל את אברהם ואת בני ביתו. כי כשהתכלית של הארץ, היא היותה מקלט, התכלית הזו היא עכשווית. אך כשתכלית הארץ היא יעודית וערכית, הרי התכלית היא לדורות, והיא נצחית.
כאמור אברהם ידע שארץ זו היא ארץ כנען, המוכנת אל גרם המעלות במושכלות, ורצויה מכל הארצות. כאמרו: "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה", ולא הוזק אוירה בגשם המבול כאויר שאר הארצות, כאמרו "לא גושמה ביום זעם",, וכבר אמרו ז"ל, אוירה של ארץ ישראל מחכים" (ספורנו א, לא). ויחודה זו של ארץ כנען, נרמז בדברי ה', "אל ארץ אשר אראך אותה במראות אלוקים" (ספורנו), "אל הארץ אשר אראך - זה הר המוריה שנאמר בו וירא את המקום מרחוק" (מאור האפילה). היתה לאברהם המסורת על קדושת הר המוריה מאדם הראשון (ראה ע"כ בפרשת בראשית).
ארץ יעוד ולא מקלט
בפרשת לך לך אברהם מקבל ציווי - הציווי הוא לא סתם ליציאה אלא למציאת יעוד.
