לאחר שהפרשיות הקודמות דברו על ההסטוריה הכללית של העולם, עוברת התורה לספר לנו על ההסטוריה של הווצרותו של עם ישראל
לאחר כשלון האדם באשר הוא להצלחתו של העולם, עובר תפקיד האדם בעולם לידי האומה הישראלית בכללותה המפעלת את הבפועל של הבכח של העולם.
פרשתנו מתחילה (לאחר הקדמה קצרה בסוף הפרשה הקודמת) בסיפורם של הזוג הראשון של האבות והאמהות של עם ישראל.
כאשר אנו מתבוננים, אנו יכולים להבחין בהבדל מהותי בין שאר האבות והאמהות לאברהם ושרה. בעוד בשאר הזוגות תמיד יופיע קודם האב ורק לאחר מכן תצטרף האם לסיפור המקראי, שרה ואברהם מופיעים על בימת התורה ביחד. זאת ועוד, בעוד שאר הזוגות פועלים בנפרד, וביחד תוך צירוף וחיבור פעולת זה בזו, מגיעים למכלול השלם, אצל אברהם ושרה נאמר: "ואת הנפש אשר עשו בחרן" ומפרש רש"י: "שהכניסן תחת כנפי השכינה - אברהם מגייר את האנשים ושרה הנשים ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשאום". הם פועלים בשיתוף ובהרמוניה.
ולא רק זאת, אלא, אם נתבונן לאורך כל הסיפור המקראי מופיעה שרה תמיד כאשת אברהם (חוץ מבמקרים בהם מיוחסת ליצחק, שם היא אמו). חוץ במשני מקרים: כאשר מדובר על עינוי הגר וגירוש ישמעאל, שם אין היא מופיעה כאשת אברהם, אלא בנפרד ממנו - שרה בלבד.
יכולים אנו ללמוד מכך לימוד חשוב. בכל הדברים שעשו אברהם ושרה, הם פעלו בהרמוניה מושלמת, תוך שיתוף פעולה נדיר, חוץ מבמקרה בודד - חינוך יצחק. (שהרי גם עינוי הגר קשור בחינוך יצחק - כפי שאמרו במדרש ששרה גדולה מאברהם בנבואה, בצרפם את שני המקרים לסיפור אחד).
אברהם אומר לשרה: כל חיינו פעלנו לגיור העולם, לתיקון עולם במלכות שדי ודוקא כשמדובר סוף סוף במעשה ולא רק בדיבורים אידיאליים, כלומר אצלנו בבית, נפעל בניגוד גמור לדרכנו מאז ומעולם, הרי זה יביא לחילול השם. ואילו שרה אומרת: עד כאן. עד עכשיו פעלתי ועשיתי ביחד אתך, באמת לתיקונו של עולם, אך עכשיו כאשר מדובר בבן שלי (ויש לשים לב שבכל הפרשה המדוברת מובא יצחק כבנה של שרה, בעוד ישמעאל בתור בן אברהם) לא יכול להיות שיגדל ביחד עם בן האמה המצחק - זה יהיה חילול השם, שיצחק יגדל ח"ו ובהשפעתו הרעה של ישמעאל לא ימשיך וישלים את דרכנו. והיות וכך והמחלוקת הינה על מה יהיה בעצם חילול השם גדול יותר אומרת שרה: "ישפוט ד' ביני וביניך". ובאמת אומר הקב"ה לאברהם בסופה של הפרשה "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" (ואין כל אלא לרבות - לומר לך שכפי שבשניה כן אף בראשונה כן).
ומדברי רבי שמעון בר יוחאי בתוספתא (סוטה ו', ג') המבדיל בין ישמעאל בביתו של אברהם לבין ישמעל כאשר נמצא מחוצה לו, אנו יכולים לרדת לסוף דעתה של שרה בנידון.
הצחוק של ישמעאל, כאשר הוא בביתו של אברהם, אינו צחוק של עבודה זרה וכד', אלא הוא צחוק של גיחוך על ירושת הארץ ע"י יצחק. על עניין זה, אומר הכתוב אין פשרה, אע"פ שהוא נסיון לאברהם, ואולי דוקא בגלל הנטיה של אברהם להתנהג במידת החסד המקלקלת את השורה, הרי זה נסיון. והתורה מעידה י' נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם.
וכל מה שאירע לאבות סימן לבנים!