כאשר אדם מאמין לא עושה כלום. נניח שהוא יושב בביתו בשקט. במצב זה הוא מקיים (כמעט) את כל עשרת הדברות:
אנכי... לא יהיה... - לשם כך צריך מחשבה, אין כאן דרישה לעשיה.
לא תעשה... לא תשא... - כאן החטא הוא בעשיה ובדיבור, מי שלא עושה ולא מדבר, לא יחטא כאן.
על השבת נאמר בפרוש: "לא תעשה כל מלאכה" - היושב בביתו בשקט ודאי לא מחלל שבת.
"כבד את אביך ואת אמך..." - אמנם צריך להתאמץ כדי להאכיל ולהשקות את ההורים, עם זאת היושב בשקט בביתו ודאי לא יחטא בדברים החמורים ביותר הקשורים לכיבוד הורים: "ומקלל אביו ואימו מות יומת"; "ומכה אביו ואמו מות יומת"; "בן סורר ומורה...".
כל חמשת הדברות האחרונות: לא תרצח; לא תנאף; לא תגנוב; לא תענה; לא תחמוד - הדברים החמורים הללו לא יכולים לקרות בשעה שאדם יושב בשקט בביתו.
מתברר שכמעט כל עשרת הדברות כוללות רק איסורים = מה לא לעשות, מלבד כיבוד הורים, אין אף מצוות עשה.
עשרת הדברות לא מבטאות בכך את התורה שהיא עשירה מאוד במצוות עשה: מזוזה, ציצית ותפילין, ברכת המזון, קריאת שמע ותפילה... לימוד תורה, הפרשת תרומות ומעשרות, מתנות עניים...
בענייני ציבור, יש קבוצה גדולה מאוד של מצוות שנוגעות למקדש וקדשים, החל ממלאכת בניית המקדש והכלים ועד עבודת הקרבנות ושאר הפעולות הקשורות למקדש.
צריך לשאול: מדוע עושר המצוות הזה נעדר לחלוטין מעשרת הדברות?
מה תכליתן המיוחדת של עשרת הדברות שמרחיקות אותנו מעשיה, בין אם זו עשיה בין אדם לחברו (כגון חסד) או עשיה בין אדם למקום (כגון עבודת המקדש)? ומעמידות את כל ערך עבודת ד על "לא תעשה"?
תורת ישראל, תורתו של בורא עולם נועדה להדריך את האדם. בורא עולם מכיר ויודע את האופי האנושי התוסס והחי. כמעט בלתי אפשרי שאדם יגיב בדרך של "שב ואל תעשה". גם כאשר נתבונן בעצמנו, נזכר במקרים רבים בהם המתח והכעס, או הצפיה והסקרנות, לא אפשרו לנו להבליג, ופעלנו (פעמים רבות, אחר כך, התחרטנו על החפזון והצטערנו שלא ישבנו בשקט).
קשה להבליג, אנחנו מגיבים, עושים ופועלים - גם רע וגם טוב. יש הרבה עשיה טובה: סיוע לזולת, תמיכה בעניני ציבור, פיתוח הקהילה. יש גם עשיה בקודש: תרומה לישיבות וטיפול בצרכים הרוחניים של הציבור.
האדם מוצא את עצמו עושה: עושה טוב ועושה רע. למעשים הרעים מבקש האדם פתרון על ידי חיפוי, כיסוי הרע בעזרת הטוב שהוא עושה. לצד היותו רשע הוא יהיה גם צדיק, כך ינקה את מצפונו.
עבריינים רבים תורמים סכומים נכבדים למפעלי צדקה או לבית כנסת, הדבר מקל על מצפונם. יש אנשים שהם קשים מאוד לבני המשפחה שלהם - לבת הזוג או לילדים, והם אנשים נעימים ורכים כלפי כל האחרים. כך אנחנו מנסים לחיות באיזון פנימי עדין - אמנם אנחנו לפעמים רעים אבל יש בנו גם מעשים טובים - ולכן המצב תקין ואפשר להמשיך לחיות כך.
התורה לא מוכנה לקבל את התערובת הזאת. נביאי ישראל נלחמו נגד הנסיונות לנתק בין הצדק והיושר ובין עבודת ד. היטיב לנסח זאת ישעיהו הנביא (פרק א; יא - יז): "למה לי רב זבחיכם יאמר ד. שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי... ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם. גם כי תרבו תפלה אינני שמע. ידיכם דמים מלאו. רחצו, הזכו, הסירו רע מעלליכם מנגד עיני, חדלו הרע. למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה".
התורה דורשת מאדם להתנקות מהרע, לפני הכל לקיים את עשרת הדברות. זה היסוד. מתוך רשעות וטומאה לא נתן להתעלות, רק מתוך נקיות וטהרה אפשר להתקדם אל מעלות החסד והקדושה. העליה אל הקודש היא קומה נוספת, היא לא יכולה לבוא במקום השמירה על עשרת הדברות.