"תניא: זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכול לדבר ומה שאין האוזן יכול לשמוע". (שבועות כ, ב). במשפט זה מסביר המדרש את ההבדלים בין נוסח עשרת הדברות שבפרתנו לזה שב"ואתחנן". והנה, למרות אחדות הדיבור, ניתנות למצוות השבת שתי סיבות. האחת מופשטת, "דתית" – "כי ששת ימים עשה ה' את השמיים ואת הארץ..." ולכן יש לזכור, והשניה, מוסרית (סוציאלית) – "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים..." ולכן היישום יותר מעשי – לשמור. אך גם שני הנימוקים נאמרו בדיבור אחד, שמא עלינו ללמוד מכך, ששויון היחלש והאחר נמצא במעמד של מצווה בין אדם למקום, ואולי גם ששמירת השבת היא עניין שבין אדם לחברו.
"אל תקרי חרות אלא חירות"
הרב עמיאל (דרשות אל עמי) מונה שלוש חירויות: פוליטית, כלכלית ומוסרית. הוא מסביר את עיתויו של מתן התורה, החירות המוסרית, אחרי היציאה מבית עבדים לחרות המדינית אך לפני חג האסיף – החירות הכלכלית. היו משטרים ששינו את הסדר הזה וניסו להגשים חרות כלכלית לשיטתם, תוך התעלמות מאמות מידה מוסריות וסופם הנורא שחזרו להיות בית עבדים.
"כה תאמר לבית יעקב" אלו הנשים "ותגיד לבית ישראל" אלו הגברים, ובקיצור כו-לם מתייצבים בתחתית ההר. עיון בתנ"ך מלמד אותנו, שמעמד הר סיני אינו הפעם היחידה שכל העם מתכנס יחדיו לשמוע את דבר ה'. מעמד הר עיבל (יהו' ח'), מיד אחרי הפריצה לארץ כנען ומעמד האמנה, סמוך לעליית שבי ציון, בימי עזרא (נח' ט' י') וכן מעמד הקהל החוזר בכל מוצאי שמיטה. בכולם אנו מוצאים "רשימת מוזמנים" דומה, אנשים, נשים, טף וגרים ולכולם מטרה אחת: קבלת תורה משותפת ומסירתה לדורות הבאים. בעיון נוסף נגלה, שהצד השווה בין כולם הוא, שבכל פעם שעם ישראל חוזר לארצו, הוא מקיים מעין זכר למעמד הר סיני, כדי להזכיר לעצמו ולבניו את מקור זכותו על הארץ והתנאים לשמירת זכות זו. התורה ניתנה במדבר,מקום הפקר בו כל הרוצה ליטול יבוא ויטול, ללמדנו שיש קיום לתורה בכל אתר ואתר, גם בגלות. אך כאשר נכנסים לארץ, ממהרים לחדש את הברית. פעם כשבאים ממצריים ושוב כאשר חוזרים מבבל וגם כששבים אל השדה אחרי נטישתה בשנת השמיטה.
בין שבי ציון בעת החדשה, היו שחשבו שהעיקר היא הרוח העברית וכאשר כולנו נגור בארץ, נדבר עברית ונלמד מקרא – יבוא הקץ לסבלות העם היהודי. אחרים הקדימו את החרות הכלכלית והאמינו שבעיית היהודים תיפטר כאשר "נהפוך את הפרמידה" ונהיה לעם עובד. רק מעטים האמינו שארץ ישראל תהיה לעם ישראל רק על פי תורת ישראל. כמאה שנים עברו מאז פרץ אותו פולמוס, ומה למדנו? היום, העברית והמקרא מוזנחים והמגורים בארץ מבדילים בין העם היהודי לזהות ה"ישראלית". אנו מייבאים זרים לעבוד במקומנו, מתייחסים אליהם כעבדים ומקווים שכך תיפטר "הבעיה הדמוגרפית". חסר לנו ה"זכר למעמד הר סיני". הזיכרון שמתן תורה קדם לאסיף, ההבנה שאין חרות כלכלית לפני חרות מוסרית. אכן, שבנו לארצנו אחרי אלפיים שנות גלות, אך עדיין לא השכלנו להבין, שכל עוד נהיה "כאיש אחד בלב אחד" לא נוכל לחנות כנגד ההר. (עפ"י רעיון של הרב עמית קולא, רב קיבוץ עלומים).
"אל תקרי חרות אלא חירות"
הרב עמיאל (דרשות אל עמי) מונה שלוש חירויות: פוליטית, כלכלית ומוסרית. הוא מסביר את עיתויו של מתן התורה, החירות המוסרית, אחרי היציאה מבית עבדים לחרות המדינית אך לפני חג האסיף – החירות הכלכלית. היו משטרים ששינו את הסדר הזה וניסו להגשים חרות כלכלית לשיטתם, תוך התעלמות מאמות מידה מוסריות וסופם הנורא שחזרו להיות בית עבדים.
"כה תאמר לבית יעקב" אלו הנשים "ותגיד לבית ישראל" אלו הגברים, ובקיצור כו-לם מתייצבים בתחתית ההר. עיון בתנ"ך מלמד אותנו, שמעמד הר סיני אינו הפעם היחידה שכל העם מתכנס יחדיו לשמוע את דבר ה'. מעמד הר עיבל (יהו' ח'), מיד אחרי הפריצה לארץ כנען ומעמד האמנה, סמוך לעליית שבי ציון, בימי עזרא (נח' ט' י') וכן מעמד הקהל החוזר בכל מוצאי שמיטה. בכולם אנו מוצאים "רשימת מוזמנים" דומה, אנשים, נשים, טף וגרים ולכולם מטרה אחת: קבלת תורה משותפת ומסירתה לדורות הבאים. בעיון נוסף נגלה, שהצד השווה בין כולם הוא, שבכל פעם שעם ישראל חוזר לארצו, הוא מקיים מעין זכר למעמד הר סיני, כדי להזכיר לעצמו ולבניו את מקור זכותו על הארץ והתנאים לשמירת זכות זו. התורה ניתנה במדבר,מקום הפקר בו כל הרוצה ליטול יבוא ויטול, ללמדנו שיש קיום לתורה בכל אתר ואתר, גם בגלות. אך כאשר נכנסים לארץ, ממהרים לחדש את הברית. פעם כשבאים ממצריים ושוב כאשר חוזרים מבבל וגם כששבים אל השדה אחרי נטישתה בשנת השמיטה.
בין שבי ציון בעת החדשה, היו שחשבו שהעיקר היא הרוח העברית וכאשר כולנו נגור בארץ, נדבר עברית ונלמד מקרא – יבוא הקץ לסבלות העם היהודי. אחרים הקדימו את החרות הכלכלית והאמינו שבעיית היהודים תיפטר כאשר "נהפוך את הפרמידה" ונהיה לעם עובד. רק מעטים האמינו שארץ ישראל תהיה לעם ישראל רק על פי תורת ישראל. כמאה שנים עברו מאז פרץ אותו פולמוס, ומה למדנו? היום, העברית והמקרא מוזנחים והמגורים בארץ מבדילים בין העם היהודי לזהות ה"ישראלית". אנו מייבאים זרים לעבוד במקומנו, מתייחסים אליהם כעבדים ומקווים שכך תיפטר "הבעיה הדמוגרפית". חסר לנו ה"זכר למעמד הר סיני". הזיכרון שמתן תורה קדם לאסיף, ההבנה שאין חרות כלכלית לפני חרות מוסרית. אכן, שבנו לארצנו אחרי אלפיים שנות גלות, אך עדיין לא השכלנו להבין, שכל עוד נהיה "כאיש אחד בלב אחד" לא נוכל לחנות כנגד ההר. (עפ"י רעיון של הרב עמית קולא, רב קיבוץ עלומים).