תיאור מעמד הר סיני מעורר אימה והשתאות עד דורנו אנו. הקולות והברקים, קול השופר המתחזק והולך, כל אלה משרים אווירה מעוררת כבוד ופחד. אכן, הדברים מובילים למסקנת התלמוד לפיה מתן תורה היה בכפייה (שבת פח, א). כפיית ההר כגיגית איננה חייבת להתפרש במובן המעשי, וניתן בהחלט לראותה כביטוי משלי, שמדגים את עוצמת ההתגלות האדירה שחוו ישראל באותו מעמד, ששיתקה אותם ומנעה מהם את בחירתם החופשית.
ברוח זו ראוי לנו לתמוה מדוע באמת ניתנת התורה במעמד כל כך מרתיע ומפחיד. אחד מגדולי המקובלים האחרונים, בן דורו וידידו של ר משה חיים לוצאטו, הוא ר משה דוד ואלי, רמ"ד ואלי. רמ"ד ואלי הותיר אחריו מורשת ספרותית מפוארת, שחלקה הגדול ספון עדיין בכתבי יד. באחד מחיבוריו, ברית עולם שמו, מתמודד רמ"ד ואלי עם השאלה הזו ממש (עמ רצד):
"ולמה היה הגילוי בקולות וברקים וענן כבד, כמו בהיות הגשם? דע שיש כאן שני טעמים: האחד הפשוט הנ"ל, והוא כדי לאיים על ישראל שיקבלו את התורה במורא ופחד. והטעם השני, העיקרי, והוא כדי להבריח את החיצונים השולטים שם במדבר, שלא יהנו כלום מן האור העליון ולא יתאחזו בו ח"ו".
כלומר, שתי מטרות ביקש הקב"ה להשיג. האחת - הפחדה. השניה היא סינון כל מי שאיננו יכול וראוי לו לקבל תורה. ניתן להסביר שה"חיצוניים" הם כוחות מיסטיים כאלה ואחרים ששרויים במדבר, ומבקשים לפגוע ולהרע. ניתן, עם זאת, להסביר שה"חיצוניים" הם כל מיני בני אדם שמשוטטים במדבר ללא מטרה ברורה של תיקון העולם ויישובו, אם כנוודים-גנבים ואם כאלה שהסתפחו לעם ישראל מסיבות אופורטוניסטיות. יש בכך דמיון לבקשתו של הגר להתגייר, במעמד בו מצננים את התלהבותו ומבקשים להרתיעו מלהצטרף לאומה הדווייה והסחופה (ראה בבלי יבמות מז, א). הקב"ה איננו רוצה שמישהו מעם ישראל יקבל על עצמו את התורה ואת המצוות מתוך מחשבה שהוא יכול לקבל באמצעותם דיבידנד כלשהו. המטרה צריכה להיות אחת - הכרה בחשיבות הקשר עם הקב"ה, ונכונות לקבל על עצמם את האחריות הכבדה שיש בקשר כזה.
עם זאת, דבריו של רמ"ד ואלי מעוררים מחשבה נוספת, והיא מדוע באמת הגשם צריך תמיד לרדת באופן שיש בו מן ההפחדה והאיום? מדוע הקב"ה איננו מוריד גשמים לעולם בחדוה ומתוך תחושה אביבית ופורחת? על כך משיב רמ"ד ואלי מיד באומרו:
"והקולות והברקים הבאים ביום הגשם הם לתכלית זה ממש, כי הגשם נקרא אור כידוע, לפי ששרשו מן האור העליון. והקולות והברקים הם כחות של גבורה, המבריחים את החיצונים שלא יתאחזו בגשם היורד לצורך התחתונים. וכל שכן שהיו צריכין הכחות של הגבורה להבריח את החצונים שלא יתאחזו באור האלקי העליון הזה, שהוא כמה וכמה פעמים יותר מאור הגשמים".
הגשם הוא ביטוי של שפע א-להי עליון, מידת החסד הגדולה שמחייה את היקום ומבטאת את רצון ה להוריק שפע טוב על העולם. הקולות וברקים, מנגד, הם ביטוי לעוצמה האדירה הא-להית המגולמת במידת החסד, עוצמה שמי שאין לו את הכלים המתאימים לקבלה עשוי למצוא בה איום ופחד. כולנו אף רואים מעת לעת כיצד מידת החסד הא-להית של השפע העליון של הגשמים מתפרצת לעתים וגורמת נזק, שכן העולם אינו מסוגל תמיד להכיל את השפע העליון הזה. לכן הגשם מגיע תמיד באווירה סגרירית, עם קולות וברקים, בכדי להרעיד קצת את לבנו, להזכיר לנו שכח ה אדיר וכביר הוא, והוא זה שמחייה אותנו.
הרעיון הנשגב של איחוד כוחות החסד והדין ככח הא-ל מסייע לקבוע בתודעת האדם שהקב"ה איננו במדרגת בשר ודם, ח"ו. האדם השפל איננו מסוגל לעמוד על כח ה, והוא עומד נפעם אל מול חסד הא-ל, ונרעד לאחוריו מפני גדולתו.
כך לימדנו גם המורה הגדול, הרמב"ם, על הדרך הראויה להגיע לאהבת ה וליראתו (הלכות יסודי התורה ב, ב):
"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול [...] וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד, ויודע שהוא בריה קטנה, שפלה, אפלה, עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות".
הרב צחי הרשקוביץ, רב קהילת "נצח שלמה", פ"ת; אוניברסיטת בר-אילן