עצתו של יתרו הביאה עמה מהפכה רבתי במערכת המשפט בישראל. לא עוד סמכות מרכזית אחת ויחידה, שכל התיקים מתנקזים אליה, אלא ביזור סמכויות וחלוקת תפקידים המשמשים עד ימינו יסוד מוסד במערכת משפט המבקשת לפעול בהגינות, ביעילות ובמהירות.
בדרך כלל מושם הדגש על עקרון יסוד זה. עיון מדוקדק בפרשה חושף שבכך לא נתמצה חידושה של פרשת יתרו. המסר שעולה ממנה ובה הוא שתפקידו של השופט אינו מתמצה ביישוב הסכסוך בין שני בעלי הדין, אלא חורג הרבה מעבר לו.
כבר בפתח דברי משה רבנו, יש ביטוי לתפקידו המורכב של השופט בדין העברי: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱ-לֹהִים. כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי, וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ, וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו".
לפי סדר הפסוק, תפקידו הראשון של השופט אינו מתבטא כלל ביישוב הסכסוך, במלאכת השיפוט וההכרעה "בין איש ובין רעהו", אלא דווקא ב"דרישת א-לוהים". דרישה זו מכוונת כלפי העם כולו - "כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱ-לֹהִים".
חריג מעניין בפירוש פסוק זה בא בדברי הספורנו שלפיהם לא כל העם בא ל"דרוש א-לוהים" אלא דווקא "הנשיאים וראשי הדור" הם שבאו למשה "על עסקי הרבים".
אכן, כבר התרגומים הקדומים ובעקבותיהם רס"ג-רב סעדיה גאון, רש"י ואחרים, פירשו "דרישת א-לוהים" זו כמכוונת לתלמוד תורה: "למתבע אולפן" - לשאול תלמוד "מפי הגבורה".
ושלא כבמקומות אחרים בהקשר לבית הדין, כינוי זה של "א-להים", אינו מיתרגם כאן ככינוי לשופט, אלא כ"שם קודש" המתייחס לקב"ה.
לצד ההיענות ל"דרישת האלוקים" מצד העם, שבה משמש השופט כנמען, פאסיבי, סביל, צריך השופט לפעול גם באופן פעיל, אקטיבי, ול"הודיע" מיוזמתו לעם "את חוקי האלוקים ואת תורותיו".
אפשר שדרישת ה"א-לוהים" דווקא בבית הדין מבטאת את התפיסה המושרשת ורווחת בתורתם של חז"ל, תפיסה שהדיה נשמעים כבר במקרא, ולפיה "א-להים ניצב בעדת א-ל". השכינה מצויה בבית הדין, כמעין שותפה מלאה להכרעת הדין, וכיכול נוטלת חלק בהליך השיפוטי (ראו, למשל, רש"י לבראשית יח, א, על הפסוק "והוא ישב פתח האהל כחום היום" - ישב כתיב, בקש לעמוד. אמר לו הקב"ה: שב ואני אעמוד, ואתה סימן לבניך, שעתיד אני להתיצב בעדת הדיינין והן יושבים).
תפקידו המשולש של השופט בא לביטוי מודגש גם בדברי התשובה והעצה של יתרו: "וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה... עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ. הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱ-לֹהִים. וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱ-לֹהִים; וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן".
לצד הכרעת הסכסוך המשפטי, מדגיש יתרו את תפקידו של השופט כמחנך, המורה את בני העם כולו, וולא רק בעלי דין שנפל סכסוך ביניהם, את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון.
ראיית תפקידו של השופט בראש ובראשונה כמחנך ומורה דרך, משפיעה בהכרח גם על הכישורים הנדרשים לו.
אולי מכאן פתח להבנת ההבדל המהותי והמשמעותי שבין תנאי הכשירות של שופטי ישראל בעת העתיקה לבין אלה שנוהגים בימינו. בעוד שבימינו תנאי הכשירות מתמצים בדרישות פורמאליות, של לימודי משפט וניסיון בעבודה משפטית, מדגישה התורה - וחז"ל בעקבותיה - את תכונותיו וסגולותיו האישיות של השופט: תום לב וברות לבב, יושר ויושרה, יראת שמיים ואמירת אמת, חוסן נפשי ושנאת בצע.
בעולמה של תורת ישראל, השופט אינו רק "טכנאי משפט", המצהיר בקול את דבר החוק, אלא מחנך ויוצר, המורה דרך לרבים.