פרשת חיי שרה | עַל הָעָיִן

(כט) וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן וַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל הָעָיִן: (ל) וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת הַנֶּזֶם וְאֶת הַצְּמִדִים עַל יְדֵי אֲחֹתוֹ וּכְשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַגְּמַלִּים עַל הָעָיִן: (לא) וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ ה' לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים: 

(פרק כד)

בפסוקים כט-לא מופיעה פעמיים העובדה שעבדו של אברהם מצוי על העין. הפעם הראשונה היא בריצתו של לבן אליו "הַחוּצָה אֶל הָעָיִן", והפעם השנייה היא בראותו אותו "עֹמֵד עַל הַגְּמַלִּים עַל הָעָיִן". חכמים נדרשו לכפילות זאת ודרשו (בראשית רבה, פרשת חיי שרה, פרשה ס, ז): "וירץ לבן אל האיש החוצה אל העין, מעייניה ליה [=מְעַיֵּן בו], עומד על הגמלים על העין, מעיין גרמיה [=מְעַיֵּן בעצמו]". כלומר את הביטוי "העין" דרשו לא כשם מקום אלא מלשון עיון. יש שפירשו שכוונת המדרש לגבי המופע הראשון היא "כדי לתת העין עליו לעיין בו מה מהותו וטיבו"; ולגבי המופע השני – "אליעזר היה מעיין בעצמו כדת מה לעשות אם ללכת לבית אחי אדונו או ימתין עד שיקרא לו" (עץ יוסף. וראו גם חידושי הרש"ש). כלומר, שאזכור העין בתחילה עוסק בעיונו של לבן באיש, והאזכור הנוסף עוסק בהתלבטותו של האיש (עיונו בעצמו) כיצד לפעול כעת. ויש שפירשו ששני העיונים הם של לבן, והראשון מתייחס לעיונו בממונו של האיש ("היה מעיין עליו אולי יוכל להוציא ממון ממנו"), והשני מתייחס לעיונו באיש עצמו – "היה מעיין על עצמו אם הוא חכם או אם הוא יכול לרמהו או לא" (מתנות כהונה. וראו גם המיוחס לרש"י).

לבן עיין באיש ובמעלותיו

כיוון אחר בפרשנות המדרש כותב ה"שם משמואל" בשם הרבי מקוצק (שנת תר"פ): "במדרש רבה (פרשה ס): וירץ לבן אל האיש החוצה אל העין, מעייניה ליה, עומד על הגמלים על העין מעיין גרמיה. וכ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק הגיד שלבן הסתכל במעלות אליעזר, ולעומתו הסתכל במהות עצמו והרגיש את השפלות והחושך של עצמו מן האור של אליעזר, עד כאן דבריו". 

אכן שני העיונים הם של לבן, אך לא תאוות ממון ורמאות הן גורמי העיון אלא דבר אחר לגמרי. העיון הראשון שעיין לבן הוא באיש ובמעלותיו. ובעקבות עיון זה עיין לבן עיון נוסף בעצמו ובמגרעותיו. ההתרשמות של לבן מהאיש וממעלותיו היא שגרמה לו להשוות את עצמו אליו ולהכיר בפחיתותו – "והרגיש את השפלות והחושך של עצמו מן האור של אליעזר".

טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות

בעקבות תובנה זו ממשיך ה"שם משמואל" וכותב: "ונראה שזהו כענין אמרם ז"ל (ברכות ז ע"א): טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות, ועל כן זכה שעל ידו נאמרו הדברים שבשבילם יצא אליעזר מכלל ארור לכלל ברוך, שבודאי מאחר שאמרו ז"ל שאליעזר יצא מכלל ארור לכלל ברוך שהרי לבן אמר לו "בוא ברוך ה'", מוכרח שדברים אלה לא דברי לבן הם אלא דברי תורה שנאמרו על ידי לבן, ומאין זכה לבן לזה, אלא על כרחך על ידי מרדות שלקח בלבו כנזכר לעיל".

ההשפעה הגדולה ביותר שעשויה להיות על האדם היא מהתעוררותו הפנימית, והתעוררות זאת היא משמעותית הרבה יותר מנסיונות לעוררו באופן חיצוני – טובה מרדות אחת בלבו של אדם (=שאדם שׂם על לבו מאליו – רש"י שם) יותר ממאה מלקיות. זכות גדולה היתה ללבן באותה שעה שיצא לקראת עבדו של אברהם והתעורר מעצמו להכיר בפחיתות עצמו.

אסור שלימוד התורה יהיה אך ידיעה חיצונית, חייב הוא לגרום לאדם התעוררות פנימית

זכות זו של לבן היא שהועילה לו שדברים חשובים מאד נאמרו על ידו. מובא במדרש (שם): "א"ר יוסי ב"ר דוסא כנען הוא אליעזר ועל ידי ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך". עבדו של אברהם יצא מכלל קללת העבדות – "אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" (בראשית ט, כה) – ונכנס לכלל ברכה. ומי הביע שינוי מהותי זה במעמדו של העבד? לבן בדבריו אליו "בּוֹא בְּרוּךְ ה'". דיבור כל כך משמעותי – אומר ה"שם משמואל" – ודאי אינו אך דברי לבן עצמו אלא "דברי תורה שנאמרו על ידי לבן". וכיצד זכה לבן לומר דברים כל כך משמעותיים? אומר ה"שם משמואל", שזכות התעוררותו הפנימית – "מרדות שלקח בלבו" – היא שזיכתה אותו בכך.

ועניין זה – ממשיך ה"שם משמואל" – ודאי צריך ללמוד מלבן: "וזה לימוד לאדם כשקורא בתורה או בספרי מוסר שלא יסתפק בידיעת הדברים בלבד, אלא לעומתו יעיין בגרמיה כמה הוא רחוק מן הדברים האלו ולאן הוא נוטה, וזוהי מרדות טובה בלבו של אדם, ואז יזכה שדברי תורה ירדו לעומק לבו".

לבן יכול היה לראות את מעלותיו של העבד ותו לא; אולם לבן המשיך צעד נוסף: ראייתו זו גרמה לו לחשוב על עצמו ולהשוות את פחיתותו שלו לעומת מעלותיו של העבד. באותו אופן ממש – אומר ה"שם משמואל" – יכול אדם לקרוא בתורה ובספרי מוסר ואף לדעת את דבריהם, אך לא להיות מושפע מהם כלל. לבן מלמד שראיית הטוב צריכה לגרום לאדם לעיין בעצמו ולראות "כמה הוא רחוק מן הדברים האלו ולאן הוא נוטה". אסור שלימוד התורה יהיה אך ידיעה חיצונית, חייב הוא לגרום לאדם התעוררות פנימית, "ואז יזכה שדברי תורה ירדו לעומק לבו". בשולי הדברים מעניין מאד להיווכח מדברי ה"שם משמואל" שלימוד כל כך חשוב ומשמעותי ניתן ללמוד אפילו מדמות כל כך שלילית כמו לבן הארמי.