לעילוי נשמת אחייניתנו הנערה שעלתה השמימה בסערה והיא טהורה זכה וברה מיטל לאה ע"ה בת שרית ויואל יבלח"א נלב"ע בו' בכסלו התשס"ד והיא בת יג שנים "שכל שנותיה היו חיים ממנה והאירו מכבודה" תנצב"ה
(פרק כג)
הכפילות בפסוק א בולטת: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה... שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה". במדרש (בראשית רבה, פרשה נח), למשל, כתוב:
מה צורך לומר 'שני חיי שרה' באחרונה? לומר לך שחביב חייהם של צדיקים לפני המקום בעולם הזה ולעולם הבא.
לפני שנבאר פשר כפילות זו על פי אור החיים הקדוש, נבאר על פי דרכו את שימוש הלשון "וַיִּהְיוּ". לדעת אור החיים הקדוש בביאורו הראשון, המילה "וַיִּהְיוּ" מבטאת לשון צער (ראה מגילה י, ב בענין הלשון "ויהי" ו"ויהי בימי"), ומהו הצער שאליו רמזה התורה? המדרש מספר (תנחומא פרשת וירא סימן כג):
באותה שעה הלך השטן אצל שרה ונזדמן לה כדמות יצחק, כיון שראתה אותו, אמרה לו: בני מה עשה לך אביך? אמר לה: נטלני אבי והעלני הרים והורידני בקעות, והעלני לראש הר אחד, ובנה מזבח, וסידר המערכה, והעריך את העצים, ועקד אותי על גבי המזבח, ולקח את הסכין לשחטני ואלולי שאמר לו הקב"ה 'אל תשלח ידך אל הנער' כבר הייתי נשחט; לא הספיק לגמור את הדבר עד שיצאה נשמתה, הה"ד 'ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה', מהיכן בא? מהר המוריה.
והובאו הדברים בקיצור ובשינוי-מה ברש"י לפסוק ב:
לספוד לשרה ולבכתה - ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה.
בעוד שהמדרש תולה את תיאורו בפסוק "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ", ורש"י לומד זאת מסמיכות הפרשיות; לדעת אור החיים הקדוש, תיאור זה נרמז במילה "וַיִּהְיוּ"; וכה דבריו:
... סיבת מיתתה היה כשהודיעוה עקידת יצחק וכמעט שלא נשחט פרחה נשמתה, וכפי זה מיתת שרה היתה מצד שמועת יצחק, הוא שרמז באומרו: 'ויהיו' לשון צער שרמז אל האמור.
התורה רמזה לנו על ידי השימוש בלשון "וַיִּהְיוּ" לכך שמיתתה של שרה היתה מתוך צער.
אכן בהמשך דבריו מציע אור החיים הקדוש משמעות אחרת למילה "וַיִּהְיוּ":
או ירצה לפי מאמרם ז"ל הנזכר, שמתה על ידי בשורה רעה, זה יגיד שאם לא היה המאורע עוד לה חיים, והוא אומרו: 'ויהיו' - פירוש: הויה חדשה משֻׁנֵּית מהקצבה, שקצבת ימיה יותר הם, ועל ידי מעשה הנזכר היו חייה סך האמור בענין.
גם ביאור זה למילה "וַיִּהְיוּ" מבוסס על המדרש שצטטנו המתאר את נסיבות מותה של שרה. אולם, לפי ביאור זה, לא על צערה של שרה רצתה התורה לרמוז אלא על מיתתה קודם זמנה. לכל אדם יש קצבה שנקצבה לאורך שנות חייו. קצבת חייה של שרה היתה יותר ממאה עשרים ושבע שנה ("שקצבת ימיה יותר הם"), אלא שבעטיה של הבשורה הרעה מתה קודם זמנה ("אם לא היה המאורע עוד לה חיים"). נמצא לפי זה שמיתתה של שרה היתה חריגה מהקצבה שנקצבה לה, ולזה רמזה התורה במילה "וַיִּהְיוּ", דהיינו שסך חייה שחיתה בפועל, הוא "הויה חדשה משֻׁנֵּית מהקצבה", הויה חדשה זו נוצרה בעקבות הבשורה הרעה.
נשוב לענין הכפילות שבפסוק א. אור החיים הקדוש מבאר פשר כפילות זו על פי שני ביאוריו למילה "וַיִּהְיוּ" (לשון צער; לשון הויה חדשה); ונפתח בביאור הראשון:
ואומרו עוד 'שני חיי שרה' - לפי מה שפירשתי שאמר 'ויהיו' להגיד שמתה מחמת צער, יגיד הכתוב באומרו 'שני חיי וגו'', פירוש ששָׁלְמָה שני חייה שקצבו לה, אלא שהיה זה סיבה שמתה על ידה.
לפי הביאור הראשון ש"וַיִּהְיוּ" רומז למיתתה של שרה שהיתה מתוך צער, באה התוספת הכפולה "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" בסופו של הפסוק לשלול את המחשבה שיש כאן חריגה כלשהי מהקיצבה האלהית שנקצבה לשרה לחיות. אורך חייה של שרה הוא בהתאם לקיצבה, אלו הם "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה", אלו הן בדיוק השנים שנקבעו לה לחיות, אלא שנסיבות המוות היו מתוך צער וכאב לב.
אמנם, לפי הביאור השני שביאר אור החיים הקדוש, שהמילה "וַיִּהְיוּ" רומזת לחריגה מהקיצבה האלוקית ויצירת "הויה חדשה" של חיים קצרים מהתכנון, יש להבין גם את התוספת הכפולה "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" אחרת. כך כותב אור החיים הקדוש:
ולמה שפירשתי שעל ידי סיבת הבשורה עלו לה חייה פחות ממה שהיו, יכוין להודיע משפט החסד אשר ישפוט הקב"ה לידידיו, כי כל צדיק שלא השלים ימיו לסיבה ידועה, לא יגרע ה' מצדיק מה שהיה מרויח אילו חי שניו שלמים, וישלים לו שכרו על השנים שלא פעל בהם דבר; כי יאמר אליו: אילו הייתי חי, תאותי היתה לסגל דבר טוב. והוא אומרו: 'שני חיי שרה' כיוון אל השאר, שכל שנותיה היו חיים ממנה והאירו מכבודה.
אדם שהוא מ"ידידיו" של הקב"ה, שמת קודם זמנו שנקצב לו, יש לו לכאורה טענה כנגד הקב"ה: "אילו הייתי חי, תאותי היתה לסגל דבר טוב" - אילו הייתי חי לפי הקיצבה שנקצבה לי, הייתי ממשיך לעסוק בתורה ובמצוות כפי שהייתי רגיל והייתי מקבל שכר גדול יותר, ועכשיו שמתתי קודם זמני - הפסדתי. אבל הקב"ה שופט חסד לידידיו, ולכן "לא יגרע ה' מצדיק מה שהיה מרויח אילו חי שניו שלמים, וישלים לו שכרו על השנים שלא פעל בהם דבר"; הקב"ה מקבל טענתו של ידידו ונותן לו שכר על הפעולות שהיה יכול לעשות אילו המשיך לחיות ומילא את שנותיו. זהו חסד גדול מאת הקב"ה הנותן שכר לידידיו על מעשים שלא עשו, אלא שהיו עתידים לעשות.
"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים" - אלו הן השנים שחייתה שרה, ופעלה טוב. ונקראו שנים אלו "חַיֵּי שָׂרָה", "כי הצדיקים מחיים ימיהם" (כפי שכותב אור החיים הקדוש). אולם התורה הוסיפה וכפלה "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה", ללמד על "השאר", דהיינו על הימים שלאחר מותה עד קיצבתה; שגם ימים אלו שלא פעלה בהם דבר, קיבלה עליהם שכר מאת ה' כיון שהסתלקה קודם זמנה. נמצא "שכל שנותיה - אלו שחיתה ואלו שצריכה היתה לחיות - היו חיים ממנה והאירו מכבודה".