בפרשתנו, לאחר שדאג להשיא את בנו, כדי להבטיח את המשכת התולדות, מפנה אברהם את הזירה לבנו ליצחק. בסוף הפרשה, לפני הבאת שושלתו של ישמעאל, אומרת לנו התורה: "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק", אם כן, לכאורה, העביר אברהם ליצחק את כל רכושו. האם אין הפס' הבא סותר קביעה זו שהרי כתוב: "ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וגו'". אם כן קשה: אם נתן אברהם כל אשר לו ליצחק, היאך נשאר לו כדי לתת לבני הפלגשים והרי נתן הכל ליצחק?
אלא עלינו להבין שהשפה בה משתמשת התורה, העברית כלשון הקדש, איננה השפה בה אנו רגילים להשתמש בימינו!
כדי להבין את המושג הזה "כל", עלינו להתבונן בתהליך הופעתו בתורה. הוא מופיע בהתחלה אצל אברהם "וד' ברך את אברהם בכל", לאחר מכן אצל יצחק לאחר שברך את יעקב כאשר בא אליו עשו להאכילו מצידו "ויבא לי ואכל מכל בטרם תבא ואברכהו גם ברוך יהיה" ובשלישית מופיע אצל יעקב במפגשו עם עשו אחיו בפרשת וישלח כאשר אומר לו עשו "יש לי רב אחי" ועונה לו יעקב "קח נא את ברכתי אשר הבאת לך כי חנני אלהים וכי יש לי כל" ובסופו של דבר "ויפצר בו ויקח".
ועלינו להבין מה משמעות ה"כל" הזה?
ניתן להבין זאת מההבדל שבין מה שאומר יעקב לבין מה שאומר עשו. עשו אומר "יש לי רב" ואלו יעקב אומר "כי חנני אלקים וכי יש לי כל". לעשו יש רב, כלומר דבר משתנה שיכול להיוסף אליו ויכול להחסר ממנו, כלומר לעולם לא יהיה לו מספיק כי תמיד יחסר, שהרי זה דבר כמותי הנמדד בפחות או יותר, "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים" "אוהב כסף לא ישבע כסף", ואילו ליעקב יש "כל", שהוא מידה שאינה משתנה, דבר המבטא בחינה איכותית ולא כמותית דבר שמעל לכל מידה נמדדת, ואינו תלוי במה שיש לאחר (ועל זה אומר בן זומא "איזהוא עשיר?" זה "השמח בחלקו!" - ולא בכמות, שאינו עשיר בגלל חסרון אצל אחר, אלא הוא עצמו עשיר מעצמו בלא תלות במצבו של האחר) ואמר יעקב לעשו "כי חנני אלהים" אף אם מצד עצמי מצד עצמי איני ראוי, קבלתי מאלקים בתורת חנינה, (ועיין בראשית כח, כ-כב: "וידר יעקב נדר לאמר ... וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך") ואמנם מעצמי אין לי כלום לכן "וכי יש לי כל". אע"פ שה"כל" של יעקב בבירור הינו פחות בכמות מה"רב" שיש לעשו הרי מתחבר הוא למקור הברכות ובכך לא שייך בו בחינת סוף וקצבה אלא כמעיין המתגבר של "והרקותי לכם ברכה עד בלי די".. (ולכן הוא מציע לעשו מברכתו - שכפי שאומר התנחומא היא ברכת אברהם של "בכל", מציע לו מהמידה הזאת של ה"כל" - המספיק לאדם, אך מסרב לקחת ממה שלעשו, שיפגום במידתו). כי האדם הוא המודד בבחינת "הרחב פיך ואמלאהו". ולכן העניין הבא לאחר פגישתו עם עשו הוא "ויבא יעקב שלם עיר שכם" - שלם בגופו שלם בממונו.
וזהו מה שנאמר בגמ': "מהו בכל? "אחרים אומרים בת היתה לו לאברהם ובכל שמה" - כלומר "בת", לא בחינת בן-בת, אלא בחינת מידה טובה הנקראת "בכל", ואותה הוא העביר ליצחק שהעבירה ליעקב.
ואמנם אם נתבונן בשלושת המקרים מופיעה העדות הזאת על "כל" מה שיש לאבות במצב של חוסר לכאורה. אצל אברהם: לאחר פטירתה של שרה, כשאין לו אשה לבנו. אצל יצחק: לאחר שהוברר לו ש"הטעה" אותו בנו. ואצל יעקב: בפגישתו עם עשו כאשר שלח לו דורון.
תהליך זה מתחיל מאברהם ומסתיים ביעקב כפי שאנו אומרים בברכת המזון "אברהם יצחק ויעקב בכל מכל כל" או בנוסח אחר אברהם בכל יצחק מכל יעקב כל".
ואילו לישמעאל "ידו בכל ויד כל בו" - הבחינה של ה"חסד לאברהם" נתנת לשליטתו של ישמעאל שרק בחינתו של ה"תתן אמת ליעקב" יכולה לנצחו ולכן חשוב לשים לב לכך שאנו בני אברהם יצחק ויעקב ולא רק בני אברהם.
וכן אומר מלך אדום למשה בבואם לארץ לאחר מי מריבה בהם היכה משה בסלע במקום לדבר אליו: "פן בחרב אצא לקראתך" - אתה לא השתמשת באומנות של אביך אך אני כן שנא' "על חרבך תחיה" שאילו היה משה משתמש "בקול קול יעקב" אזי אין שליטה ל"ידיים ידי עשו" והיינו זוכים "ויבואו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לד' המלוכה והיה ד' למלך על כל הארץ - ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד".
לפרשת חיי שרה
"ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק" - האם באמת ירש יצחק הכל ? ואולי "הכל" זה לא אותו "הכל" שאנחנו מכירים …?
