[embed]http://video.jew2go.co.il/Kipa/yakovNagan/301111.flv[/embed]

לילה אחד במהלך המסע לחרן, חולם יעקב אבינו על סולם שראשו מגיע השמימה ומלאכי אלוהים עולים ויורדים בו, ובסופו מסופר 'וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי' (בראשית כח, טז). רב אמריקני בשם לורנץ קושנר הקדיש ספר שלם לפירושים השונים לפסוק הזה כאשר כל אחד מייצג דרך בעובדה רוחנית. אציג כאן שניים מתוך שבעת הכיוונים שקושנר מציע ואוסיף עליהם כיוון שלישי, על בסיס יסודות שהנחנו בפרשיות קודמות.

לא ידעתי - חוסר מודעות
רש"י כותב על המילים 'וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי': 'שאילו ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה'.

רש"י מסביר את הפסוק כפשוטו, יעקב לא היה מודע להימצאותו של ה' שם.

מכאן נוכל ללמוד לימוד חשוב: כשם שאלוהים היה שם ולא 'ידעתי', כך אלוהים נוכח במקומות אחרים ואיני מודע לכך. האתגר של האדם הוא לפתח את היכולת להיות מודע לסובב אותו. הרבי מקוצק מעיר על הפסוק ' וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם' (שמות כד,יב) שלא די לעבור את הדרך ולהגיע אל היעד, אלא צריך להיות נוכח בה!

בתחילת הפסוק מסופר שיעקב 'קץ משנתו'. מבחינה רוחנית, הניגוד שבין שינה לערות הוא בתחום המודעות. וכפי שהעיד על עצמו רבי נחמן מברסלב, יש שמספרים סיפורים כדי להרדים אנשים, ואילו הוא מספר סיפורים כדי להעיר אותם. שער הכניסה למודעות הוא היכולת של האדם להיות נוכח בהווה. כך האדם שם לב לפרטים ומקשיב לחיים הסובבים אותו וכפי יכולתו מבחין ברובד העמוק של כל דבר.

ואנכי לא ידעתי - ביטול האנוכיות
קושנר מביא גם את פירושו של הרב פנחס הורביץ לפסוק 'אנכי לא ידעתי'. לדידו, 'אנוכי' כאן פירושו האגו של האדם. בפסוק יש המתכון להגיע ל'במקום הזה' - על ידי ביטול (='לא ידעתי') של האגו (='אנכי').

ברוח זו מפרש הרבי מקוצק את הפסוק ' אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם' (דברים ה, ה). פשט הכתוב בא לומר שמשה ('אנכי') מתווך בין עם ישראל לבין הקב"ה. בדרש של הרבי מקוצק 'אנכי' הוא האגו, והוא שעומד ומפריד בין האדם לבין האלוהים. כאשר אדם עסוק בעצמו הוא מנוע מלראות את שמעבר לו.

אנוכי לא ידעתי - לא הכרתי את עצמי
בפרשת לך לך ראינו שהרב קוק תובע מהאדם לחפש את האני הפנימי שלו ולגלות אותו, וכאשר יגיע האדם למקום הזה הוא יגלה בו את אלוהים.

על בסיס זה נוכל להציע פרשנות הפוכה לכאורה מזו של ר' פנחס הורביץ: 'אנכי לא ידעתי' - ביטול האני אינו הדרך למציאת האלוהות, להפך, הבעיה היא אי היכולת של האדם להכיר את האני שלו. מי שאינו מכיר את עצמו אינו מסוגל לראות את אלוהים השוכן בתוכו, וכפי שמוסיף הרב קוק, בוודאי שלא יהיה מסוגל לראות את הזולת: 'וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה' (אורות הקודש ג, קמ).

ואולם בדיעבד אין סתירה בין פירושו של הרב הורביץ לפירוש שהצענו, שהרי לזהותו של האדם שני רבדים, לכל אחד מאתנו יש 'אני' ויש 'עצמי' , הזהות הראשונה היא הזהות האמתית שצריך לטפח, ואילו הזהות השנייה היא הזהות שצריך להשתחרר ממנה ולבטל אותה. האתגר הגדול של האדם העוסק בעבודה רוחנית הוא להכיר את ההבדל בין שתי הזהויות האלה ולהבחין מתי זהו האגו שצריך לבטל ומתי זה הקול הפנימי והזהות הפנימית שצריך להאזין להם ולטפח אותם.

פעם אחת, כשהצגתי בשיחה את שלושת הפירושים הללו העיר לי אחד התלמידים שבמשנה בפרקי אבות מוזכרים שלושת הכיוונים האלה: 'הוא [הלל] היה אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי' (אבות א, יד)

'אם אין אני לי מי לי' - האדם חייב לטפח את אני הפנימי ולהיות נאמן לו (ברוח פירושו של הרב קוק).
'וכשאני לעצמו מה אני?' - יש לבטל את ה'עצמי', את האגו (ברוח דבריו של הרב פנחס הורביץ).
'ואם לא עכשיו אימתי' - האדם צריך לחיות בהווה (ברוח פירושו של רש"י לפסוק).

אהבה או ילדים?

אולם הנושא המרכזי של פרשת ויצא אינו עבודה הרוחנית של האדם בינו לבין עצמו אלא זוגיות, והיא מרבה לעסוק במערכת היחסים שבין יעקב לנשותיו. הקשר בין יעקב לרחל היה שונה בתכלית מהקשר בין יעקב ללאה. רחל זכתה לאהבתו של יעקב ואילו לאה זכתה להוליד לו בנים רבים. אולם הטרגדיה בסיפור היא שכל אחת מהנשים רצתה את מה שלא היה לה, את מה שהיה לאחותה. רחל רצתה בנים ואילו לאה רצתה אהבה.

שני הסוגים האפשריים של הקשר הזוגי מחזירים אותנו לשני הנרטיבים של בריאת האדם שבפרשת בראשית הנוגעים למהות הקשר בין איש לאישה. בסיפור הראשון הקשר המתואר הוא קשר למטרת ילודה: "פרו ורבו ומלאו את הארץ", ואילו בסיפור השני הקשר האינטימי בין האיש לאישה הוא ערך לעצמו: "לא טוב היות האדם לבדו...ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (וכתב על זה באריכות הרב סלובייציק).

זוגיות שיש בה שני היסודות הללו יוצרת הוויה אחדותית שבה כל פן של הקשר מעמיק את הפן האחר שלו והופך להיות חלק ממנו; השותפות בחיים, ביצירה כלפי חוץ, הולדת הילדים וגידולם יחד הם יוצרים קרבה עמוקה בין בני הזוג ומהווים חיבור במערכת היחסים שלהם. כשם שתורמים הילדים לקשר בין בני הזוג כך תורמת האהבה בין בני הזוג לילדים, שאין מתנה גדולה יותר לילדים מלגדול בבית שהאהבה והקרבה בין ההורים שוררת בו.

יש דווקא סוף טוב לסיפור של רחל ולאה. בסופו של דבר זכו שתיהן לקבל את שאיוו לו; לאה קבורה במערת המכפלה ליד יעקב בעלה, ואילו רחל נחשבת אמם של ישראל וקבורה באפרתה כדי שבזמן שבניה יוצאו אל הגלות תוכל היא לבקש עליהם רחמים (בראשית רבה, פרשה פב). יהודי מלשון תודה

בפרשה מופיע המקור לשם של עמנו. אחרי לידת בנה הרביעית לאה אומרת, "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה" (בראשית כט, לה). במילה הפעם מובע שינוי תודעתי: לאה בחרה להיות שמחה על עצם הדבר, לראות את הטוב ולהודות עליו. העם היהודי נושא את שם יהודה, שם הודיה. נוסח תפילה שאומרים כאשר קמים בבוקר הוא: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך". התפילה אינה פותחת ב"אני מודה" אלא "מודה אני", וכך, המילה הראשונה שיהודי אומר כל בוקר היא תודה, תודה על עצם החיים.

היכולת לומר תודה היא יסוד האושר בחיים. אדם מודה כאשר הוא רואה שיש לו על מה להודות, רואה את הטוב שבחייו. על אדם שחש רגשות תודה אנו אומרים כי הוא ניחן בהכרת הטוב, הוא מכיר את הטוב שיש לו, וממילא גם טוב לו.

הניכור בין בני האדם הוא מקור לחלק גדול מהסבל והעצבות בעולם, ואילו הקרבה והחברות הם ממקורותיה של השמחה. התודה יוצרת אינטימיות בין האדם המודה לבין מי שהוא מודה לו. אמירת תודה מקרבת בין אדם לחברו, בין איש לאשתו בין ילדים להוריהם, בין האדם לאלוהיו.

הרב יעקב נגן הוא ר"ם בעתניאל. לאתר שלו: www.yakovnagen.com