פרשת בחוקותי: וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ

(ג) אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: (ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ: (ה) וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם: (ו) וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם: (פרק כו)

ברכת השלום בארץ מופיעה מיד לאחר ברכות היבול והמזון. המדרש (ספרא בחוקותי פרשה א, ח) שׂם בפי בני ישראל את הטענה שמאכל ומשתה אינם מספקים אם השלום שהוא העיקר חסר: "שמא תאמרו: הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום אין כלום!". והמדרש ממשיך, שכמענה לטענה צודקת זו שעשויה להיטען הסמיך הכתוב את ברכת השלום – "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ" – לברכות היבול והמזון. ובלשונו של המלבי"ם: " אחר שהבטיח להם הברכה יבטיח על הכלי המחזיק ברכה שהוא השלום (על פי סיומה של מסכת עוקצין, ובעצם סיומם של ששה סדרי המשנה), שהוא מחזיק כל הברכות". ומסכם המדרש: "מגיד שהשלום שקול כנגד הכל, וכן הוא אומר 'עושה שלום ובורא את הכל [ויש גורסים כלשון הפסוק בישעיהו מה, ז: ובורא רע]', מגיד שהשלום שקול כנגד הכל".

כך ביאר המלבי"ם את המדרש:
"השלום כולל כל הטובות אשר במציאות. שהרע הוא הפירוד וההתנגדות אשר במציאות, בין התנגדות היסודות במורכב, בין התנגדות המערכת בהנהגה, בין התנגדות כת האשים זה לזה או עם עמים אחרים, וכן התנגדות יתר הבעלי חיים "שן בהמות עם חמת זוחלי עפר". והשלום כולל ההסכמה הכללית והפרטית בכל המציאות שאז יתקיימו כל הטובות. ועל זה אמר: "עושה שלום ובורא רע", שהשלום הוא הפוך הרע כמו שהאור הפך החושך. וזהו שאמר: מגיד שהשלום שקול כנגד הכל, ובקרא כתיב: ובורא רע, רק שתפס נוסחת מסדרי התפלות כמו שכתוב בברכות דף יא: כתיב רע וקרינן הכל לישנא מעליא".

רע הוא "הפירוד וההתנגדות אשר במציאות". התנגדות זו עלולה להיות בגוף האדם ואז יש חולי או ליקוי, והיא עלולה להיות בין אנשים או בין עמים ואז יש מלחמות וכדו'.

השלום הוא ההפך מן הרע. במצב של שלום בתוך האדם או בין בני אדם יש איזון נכון בין כל הכוחות והכל פועל כשורה. "והשלום כולל ההסכמה הכללית והפרטית בכל המציאות שאז יתקיימו כל הטובות".

העובדה ששלום ורע הם הפכים עולה מן הפסוק בספר ישעיהו (מה, ז): "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה" – כמו שהאור והחושך הם הפכים כך השלום והרע הם הפכים. אכן חכמים תיקנו את הלשון בתפילה וקבעו לומר: 'יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכל', דהיינו שהמילה "הכל" היא תחליף ב"לישנא מעליא" למילה "רע".

לדעת המלבי"ם זהו גם פשר הביטוי "שהשלום שקול כנגד הכל" – השלום שקול כנגד הרע, השלום הוא היפוכו של הרע. הרע הוא "הפירוד וההתנגדות אשר במציאות", דהיינו מצב שאינו שלום; ולעומתו השלום "כולל כל הטובות אשר במציאות".