בפרשתינו מופיעים שלושה מארבעת הבנים של ההגדה של פסח : הרשע התם ושאינו יודע לשאול. עלינו לשים לב לפרט מעניין: להבדיל משאר הבנים ששאלתם נוגעת ישירות למצוות הפסח או למצוות בכללותן, שאלתו של התם אינה נוגעת במצוה ממצוות הפסח.
התורה אומרת: "והיה כי יביאך ... והעברת כל פטר רחם ... וכל פטר חמור תפדה בשה ... והיה כי ישאלך בנך לאמר מה זאת?..." התם, להבדיל מההקשר שבו מביאים אותו בהגדה, שואל מה זאת? על פדיון בכורות בכלל ועל מדוע מקדשין את החמור בכלל?
ועלינו להבין מדוע חשבה התורה שעניין הבכורות קשה יותר מעניינים אחרים עד שגורמת לשאלת בנים לדורות.
התם אומר: אני מבין את כל מה שאתם מציינים הסתורית לגבי פסח, אך איני מבין מה עושה כאן הנושא של הבכור, איך זה קשור? ואז באה תשובתו של האב: "כי בחוזק יד הוציאנו ד'... ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרג ד' כל בכור... על כן אני זובח כל פטר רחם...". כאן התגלתה ההבדלה הגדולה בין בכור מצרים לבכור ישראל.
פרעה יכל לפדות את עמו המשולים לחמור, בשולחו את בני ישראל, המשולים לשה, ממצרים. פרעה היה צריך לתת לרעיון האלקי לעבור דרכו, אך הוא סירב להיות כפוף לדבר ד'.
כל הניסים שמתרחשים הם בעצם פועלים מתוך הטבע, נגד הטבע ובדרך הטבע. הנס הוא שהטבע פועל את פעולתו בצורתו הנכונה בזמן המתאים. כל מה שניסו להעביר לפרעה בעשר המכות המקבילות לעשרה מאמרות שבהן נברא העולם היה כי לד' הארץ, שיקלוט שהטבע התרומם למדרגתו, כדי שיבין מה בכוחו לעשות ע"י מעשיו. טבעו של עולם הוא הנס (בבחינת המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית) וע"י הבנה של הניסים הגדולים היה צריך להבין שכל הדברים היומיומיים הם נס, שעצם חיותו הוא נס. כל הקורות לנו הם ניסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, אלא הכל לפי מעשיו של אדם; אם יעשה המצוה יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם יכריתנו עונשו. וזה מה שניסו להעביר לפרעה שיש קשר בין מעשיו של אדם לבין מה שקורה בעולם, שמאחורי המראה האנונימי והבלתי פרסונאלי של הטבע, לאמיתו של דבר ישנו הרצון של מישהו; מישהו המעונין בהצלחתו של האדם ומנהיג את עולמו אליה (בבחינת רבות מחשבות בלב איש ועצת ד' היא תקום). אך פרעה רואה שהטבע הוא הכרח, הוא לא יכול לעכל שיש מישהו שהוא מעל לטבע. שהרי מצרים אינה זקוקה לטבע "ולמטר השמים" שהרי יש לה את הנילוס המשקה ללא התערבות כלשהיא.
המאבק עם פרעה היה מתחילתו על גילוי הבכורה : "ואמרת אל פרעה בני בכורי ישראל ... ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך". הויכוח על הבכורה מתחיל מברייתו של עולם, צריך להבין שהבכורה כשלעצמה אינה חסינות. יש ערך גדול לבכורה אך הוא קיים רק אם הבכור מבין שהוא קשור יותר להקב"ה ומתוך כך הכפוף לו ביותר. מה שמאפיין את חוזק לבו של פרעה הוא שפרעה רואה ביסוד הבכורי שלו חוסן ששום דבר לא יכופף.
עם ישראל מגלה שעוצמתו היא דוקא בקטנותו "לא מרבכם ... כי אתם המעט".
ומתוך כך ניתן להבין את העומק של פטר חמור. לחמור יש תפקיד מיוחד לכל אורך ההיסטוריה: על החמור בא משה רבינו ממדין למצרים ומקבל את הידיעה על הבכורה, הוא החמור שרכב עליו אברהם אבינו, הוא החמור שעתיד לרכוב עליו מלך המשיח והוא החמור שנברא בין השמשות בששת ימי בראשית.
וצריך להבין במה שונה החמור משאר בהמות. כל רכיבה מורה על שהרוכב נבדל ממה שרוכב עליו; התנשאות המעלה קדושה, היכולת להיות הכי פשוט, הכי פחות חמרי (הפך החמור המייצג את שיא החומריות) הכי שייכים לרוח ומתוך כך מאפשר את הדבקות האלקית. לא התנשאות המעלה שררה. אברהם, משה ודוד מלמדים על עצמם בהדרגתיות שהם כלום, התפתחות עולה של ניתוק מההתנשאות העצמית של פרעה.
זאת המלחמה הגדולה עם מצרים, פרעה צריך לדעת שלח את בני ויעבדוני, כי גם אתה שליח של הרעיון האלקי. פרעה לוחם ברעיון משום שהוא חושב שאם יש אלקים בעולם אין פרעה המתנשא. זאת מלחמת הבכורות. ככל שהאדם מבטל את עצמו יותר הוא למעשה מזדהה יותר עם הקב"ה שהיה לבד בעולמו ונתן מקום לזולתו.
הנצחון של יציאת מצרים היא במציאת קדושה גם בפטר חמור. ככל שאתה מתבטל יותר, אתה יותר רוכב על החמור ומתוך כך העולם מתקדם לכך שהקב"ה ימשול בו בשלמות. כי ככל שאתה מתבטל מתפנה יותר מקום לקב"ה. זה החידוש הגדול: הכח לראות את הכל על החמור.