צמד המילים שחוזר פעם אחר פעם על עצמו בפרשיות קדושים ואמור הוא "קודש" ו"חול". לצד מצוות "קדושים תהיו" שכוונה כלפי כל ישראל, ומחייבת אותם לעשייה תמידית, אומרת התורה על הכהנים בפרשתנו (כא, ו) "קדושים יהיו לאלהיהם" משל אין זה ציווי אלא קביעת עובדה, המובלטת גם בפירושו של רש"י: "קדושים יהיו - על כרחם יקדישום בית דין בכך". ומכאן נובע כמאליו הציווי המופנה לעם: "וקדשתו כי את לחם א-להיך הוא מקריב, קדוש יהיה לך כי קדוש אני ה' מקדשכם".
כידוע, בעולמה של הלכה מחייבת קדושת הכוהנים את הקדמתם "לכל דבר שבקדושה". וכך נאמר במשנת תנאים (מו"ק כח, ע"ב): "דתנא דבי רבי ישמעאל: וקדשתו - לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון".
אכן, בדומה לקדושת ישראל, "קדושת הכוהנים" אינה רק זכות, פריבילגיה וכבוד, אלא בעיקר חובה ומחויבות. עיקרון זה מובלט בחזרה החוזרת ונשנית על אזרתם לבל "יחללו את כהונתם". כך, כבר בראש הפרשה (כא, ד) "לא יטמא בעל בעמיו להחלו", וכך בציוויים חוזרים ונשנים בפסוקים ובפרקים הבאים: "קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם... ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש א-להיו... ולא יחלל זרעו בעמיו... ולא יחלל את מקדשיי... ולא יחללו את שם קדשי".
כידוע, האיסור ל"חלל" אינו מונח לפתחם של הכוהנים בלבד, אלא מונח על שכמו של כל אדם מישראל. ואף מקורו בפרשתנו (כב, לא-לב): "ושמרתם מצוותי ועשיתם אותם אני ה'. ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם".
הקשרו המיידי של הפסוק הוא בהקרבת קורבן תודה, אך תחולתו הורחבה לכל תחומי החיים. ובעוד שבמסורת ההיסטורית מזוהה מצווה זו דרך כלל עם "מוות על קידוש השם", בעולמם של חכמים היא מכוונת לא פחות, ואולי הרבה יותר, כלפי "חיים על קידוש השם".
בשונה ממוות על קידוש השם, שנתייחד לזמן ומקום ונסיבות מסוימים ומתוחמים היטב, ומגולם בדמות מאות ואלפי מרטירים מקדשי השם, בתקופת מסעי הצלב ובאינקוויזיציה הספרדית, בתקופת השואה ובמלחמות ישראל, החיים על קידוש השם יפים וראויים לכל אדם, בכל עת ובכל שעה ובכל מקום.
איסור חילול השם, והמצווה לקדש את שמו, אינם שם פרטי אלא שם משפחה של התנהגות כוללת, בדרך הישר והטוב המאהיבה את תורת ישראל ונאמניה על הבריות, ונמנעת מעשיית דברים ואמירת דיבורים שיש בהם כדי שיאמרו הבריות "פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלים מעשיו".
נושא "החיים על קידוש השם" תפס מקום מרכזי בהגותו ובדרכו של הרב יהודה עמיטל ז"ל, ראש ישיבת הר עציון, שנתבקש לישיבה של מעלה בשנה האחרונה. בין השאר, ראה ביחס למיעוטים החיים במדינת ישראל את אחד ממבחניה הגדולים של מצוות קידוש השם בימינו. על דרכו בעניין זה אמר: "כל אימת שאני חושב שביכולתי להמעיט חילול השם, להרבות כבוד שמים, לקרב יחידים, להציל יהודים משפיכות דמים או להציל משהו מארץ ישראל - לא נמנעתי מלהשמיע את קולי".
בדברו על היחס הראוי למיעוטים החיים במדינת ישראל, אמר הרב עמיטל: "כיצד התייחסו חז"ל לפרשת הגבעונים? על אף שלשבועה לא היה תוקף מבחינה הלכתית, שהרי נתבססה על טעות שהטעו הגבעונים את בני ישראל, לא הרגו אותם מפני חילול השם. חובת קידוש השם ומניעת חילול השם מחייבים מילוי כל הבטחה שניתנה על ידי מנהיגי העם הנוגעת לשלומם של נכרים. איני מכיר הבטחה ממלכתית פומבית יותר מאשר 'מגילת העצמאות', שעליה חתמו כל מנהיגי המדינה ובה הובטח מפורשות שוויון זכויות לכל המיעוטים. להבטחה רשמית זו יש אפוא משקל הלכתי מחייב המבוסס על קידוש השם ומניעת חילול השם. התייחסותנו לבני אומות העולם מתבססת על חמישה יסודות: חביב אדם שנברא בצלם; הדבקות במידותיו של הקב"ה שהוא טוב לכל; העיקרון של "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום"; ייעודו האוניברסאלי של עם ישראל להיות אור לגויים, להפיץ את דבר ה' בין העמים ולהורותם דרכי ה' ואורחותיו; והעיקרון הגדול של קידוש השם ומניעת חילול השם. ["היחס למיעוטים במדינת ישראל על פי התורה", דף קשר ב, 340]
בעשרת "ימי התשובה הציוניים", שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום העצמאות, ימים שבהם נשמעות "זמירות אחרות" היוצאות מבתי המדרש של הציונות הדתית, ראוי שנזכיר ונזכיר דברים חשובים אלה.