יהודה אתה יודוך אחיך

ברכתו של יעקב ליהודה פותחת בפסוק הבא (מט, ח):

יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ, יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ, יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ.

כיצד יש לקרוא את תחילתו של הפסוק? האם תיבת 'אתה' מתחברת קדימה או אחורה? האם יש לפסק באופן הבא: "יְהוּדָה / אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ"; או באופן הבא: "יְהוּדָה אַתָּה / יוֹדוּךָ אַחֶיךָ"?

באופן טבעי אנו נוטים לקריאה הראשונה, הרואה במלה 'יהודה' פנייה, אשר בה פותח יעקב את דבריו ליהודה, לאחר סיום דבריו לשמעון וללוי. גם פתיחת דברי יעקב לראובן כוללת פנייה: "רְאוּבֵן, בְּכֹרִי אַתָּה" (מט, ג), וניתן לראות בכך סיוע לקריאה זו.

אולם, יש לשאול, לפי קריאה זו, מדוע יש צורך בתיבת 'אתה'? הלא הנושא של המשפט הוא "אַחֶיךָ", והנשוא הוא "יוֹדוּךָ", ודי היה לכתוב: "יהודה, אחיך יודוך"! ואין להביא ראיה מראובן, שגם בו יש פנייה וגם בו מצויה התיבה 'אתה' - "רְאוּבֵן, בְּכֹרִי אַתָּה", כיון ש'אתה' שם הוא הנושא של המשפט, ואינו מיותר!

זו אולי סיבה להעדיף את הקריאה השניה לעיל, המחברת את תיבת 'אתה' אחורה, ומותירה את הביטוי "יוֹדוּךָ אַחֶיךָ" בפני עצמו. אולם אז יש לשאול: מה פירושו של המשפט "יהודה אתה"?

הבה נתבונן בדברי המתרגמים והמפרשים, ונראה לאן דבריהם נוטים.

אונקלוס מתרגם כך: "יהודה את אוֹדִיתָא ולא בְּהֵיתְתָּא בָּךְ יוֹדוֹן אֲחָךְ...". כלומר: יהודה, אתה הודיתה ולא בושת, בך יודו אחיך. אונקלוס מתייחס לתיבת 'יהודה' כאל פנייה, ומסתבר שהוא מפסק כפי הקריאה הראשונה לעיל; אולם את התיבה 'אתה', הנראית מיותרת, הוא רואה כרומזת למשפט שלם, שהיא משמשת כנושא שלו, ואותו יש להרחיב על ידי הוספת נשוא. את הנשוא יש להשלים כעין שמו של יהודה (המופיע כפנייה לפני הנושא) או כעין התיבה הבאה אחרי כן - "יודוך" (המשמשת נשוא במשפט הבא). אתה הודית במעשה תמר ואמרת: "צדקה ממני" (לח, כו).

כעין דברי אונקלוס מצאנו בתרגום המיוחס ליונתן: "יהודה אנת אודיתא על עובדא דתמר, בגין כן לך יהודון אחך ויתקרון יהודאין על שמך...". וכעין זה גם במקומות אחדים במדרשים, כגון בבראשית רבה (פרשה צט, ח): "הרי שמעון ולוי יצאו אף הם פניהם מכורכמות, והיה מתירא יהודה שלא יזכור לו מעשה תמר, התחיל קורא לו: יהודה אתה יודוך אחיך; אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה הודית במעשה תמר, יודוך אחיך להיות מלך עליהם...". במדרש זה מצאנו התייחסות מפורשת לתיבה 'יהודה' הפותחת את הפסוק כפנייה. וכפי שהביא זאת רש"י בפירוש התורה על הפסוק: "לפי שהוכיח את הראשונים בקנטורים, התחיל יהודה נסוג לאחוריו שלא יוכיחנו על מעשה תמר, וקראו יעקב בדברי ריצוי: יהודה, לא אתה כמותם...".

כיוון דומה, הרואה גם כן את התיבה 'אתה' כרומזת למשפט נוסף, אם כי בעל תוכן שונה, מצוי בבראשית רבה (שיטה חדשה, פרשה צז; ראה תורה שלמה אות קד):

"אמר ר' תנחום בר חנילאי: בשעה שהוכיח יעקב לבניו שמעון ולוי, הוריקו פניו של יהודה, ונתירא שמא יוכיחו על מעשה תמר. מיד קראו ופייסו. שנאמר: 'יהודה, אתה יודוך אחיך'; מה תלמוד לומר 'אתה יודוך אחיך'? אלא כך אמר לו יעקב: יהודה בני, גלוי וידוע לפני הקב"ה שהצלת את יוסף מן המיתה, שאלמלי אתה היו הורגין אותו שמעון ולוי, ועתה תזכה שיודו לך אחיך לעולם הבא, שהצלת אותם משפיכת דמים, ולא נטרדו אחיך לגיהנם; אף בעולם הזה תזכה שיקראו כל השבטים על שמך יהודיים כשם שנקראת אתה יהודה.

לפי מדרש זה עוסק המשפט המקופל בתוך התיבה 'אתה' במכירת יוסף ולא במעשה תמר; ובעקבות כך גם הודאת האחים מתפרשת באופן אחר.

מה אומרים טעמי המקרא על חלוקת הפסוק?

הטעמים מחלקים את היחידה "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ" לאחר תיבת 'יהודה', המוטעמת ברביע, ולאחריה הביטוי 'אתה יודוך אחיך'. כלומר, הטעמים מפסקים באופן חד-משמעי כמו הפיסוק הראשון לעיל, על אף הקושי המסוים שבו.

מעניין לראות שאחד מן המפרשים הראשונים מבאר את פסוקנו תוך הסמכות מפורשת על טעמי המקרא. כך כותב ר' יוסף אבן כספי על פסוקנו: "יהודה הוא הקריאה, והוא הנושא, ולכן היה בו רביע; וזה כמו: 'אחותינו את היי לאלפי' (כד, ס), ושמו על אחותינו געיא, והוא הנושא...". ולא נאריך כעת לדקדק בדבריו ובמינוחים המופיעים בהם.

הסבר אחר למלה ה"מיותרת" 'אתה' ניתן לראות בדברי רשב"ם כאן: "לפי שגינה את הראשונים, ונטל מלכות מראובן, ופיזר את שמעון ולוי, אמר ליהודה: אבל אתה יתנו לך אחיך הוד מלכות, כמו שמוכיח סוף הפסוק: 'ישתחוו לך בני אביך'...", ובהמשך דבריו מביא את הביטוי 'הוד מלכות' ממקומות אחדים בתנ"ך. עוד מוסיף רשב"ם לבאר את שרמז בדבריו הקודמים, שהוד המלכות שיתנו האחים ליהודה רמוז בשמו של יהודה ובמלה 'יודוך': "יודוך - ימליכוך, כמו 'יהודוך'...". נמצא שאת המלה 'אתה' מפרש רשב"ם כמביעה ניגוד לשלושת אחי יהודה הגדולים ממנו.

כך פירש גם שד"ל: "'אתה' - אבל אתה, כלומר אינך כראובן ושמעון ולוי".

המבנה התחבירי של המשפט, לפי קריאה זו, הוא של משפט ייחוד, המבליט אחד משמות העצם שבמשפט על ידי הצבתו בתחילת המשפט, תוך הפנייה אליו בגוף המשפט על ידי "כינוי מוסב". במקום הצורה הבסיסית: 'יודוך (=יודו אותך) אחיך', מוצב שם הגוף 'אתה' בראש המשפט, תוך הפניה אליו בתוך כינוי המושא המצטרף אל הפועל.

כך אולי הבינו גם בתרגום השבעים, אשר תרגמו (לפי תרגומו החוזר של צבי קארל): "יהודה אותך יודו אחיך".

והנה, ראב"ע כותב בפירושו כאן: "יהודה אתה כשמך וכן יודוך אחיך...". דבריו מעט סתומים, כדרכו, אך ניתן להבין בדבריו שהוא קרא את הפסוק לפי הפיסוק השני! 'יהודה אתה / יודוך אחיך'. את החלק הראשון 'יהודה אתה' אולי פירש כרומז להודאתו של יהודה במעשה תמר, כפי שראינו לעיל; ואולי פירש באופן אחר, כגון כיוונו של רשב"ם, הרואה כאן הוד מלכות.

אמנם, קיימת בידינו "שיטה אחרת" של פירוש ראב"ע לחלק מפרשת ויחי, שאמנם לא נכתבה בידי ראב"ע עצמו, אלא על ידי אחד משומעי תורתו ("אני יוסף בר' יעקב ממורויל שמעתי מפי זה החכם פירוש זאת הפרשה בלונדרש, וכתבתיה בלשוני"), ושם נתפרש פסוקנו כך: "יהודה אתה יודוך אחיך, טעם אתה לבדך תהיה ראש עליהם, וכן כתוב: יהודה אשר גבר באחיו, על כן היה דגלו הולך לפנים, כי גבורים היו...". מפירוש זה עולה הפיסוק ה"רגיל" של הפסוק, הרואה ב'יהודה' פנייה, המופרדת מעיקרו של המשפט.

לסיכום, ראינו שרוב המפרשים מעדיפים לפסק את פסוקנו כך: 'יהודה / אתה יודוך אחיך', ולהתמודד עם המלה 'אתה' ה"מיותרת", מאשר לפסק כך: 'יהודה אתה / יודוך אחיך', ולהתמודד עם המשפט הקטוע 'יהודה אתה'.

שקדים צימוקים ואגוזים

בעיה פרשנית דומה קיימת בפסוק הבא בברכתו של יהודה:

גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ...

לא נפרט את הדברים בהרחבה, אולם נצביע על ההתלבטות הקיימת בפיסוקו של הביטוי 'מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ', ובפירושו.

ניתן להבין את המלה העומדת בתווך - 'בני' כסומך, המתקשר אחורה אל הנסמך בקשר של סמיכות: 'מטרף בני' = מן הטרף של בני; ניתן להבינה כפנייה, הפונה אל יהודה (ולפי הבנתי גם לפי הבנה זו מתחברת הפנייה אחורה יותר מאשר קדימה, כנהוג ביחס לפיסוקו של מאמר מוסגר); וניתן להבינה גם כנושא של הפועל 'עלית', ואז יש לחבר את המלה 'בני' קדימה, אל הפועל.

ניתן לעיין בדברי המתרגמים והמפרשים, ולהבחין בשיטות שונות, הן מן הבחינה התחבירית לשונית, והן מן הבחינה הפרשנית.

שבת שלום ומבורך!