פתיחה
דומה שאיש לא יכול לשכוח, בין אם צפה על המרקע או שמע ברדיו, ועל אחת כמה וכמה אם היה בגוש קטיף עצמו, את מילות השיר שליווה אותנו לאורך תקופת הגירוש.
"תפילה לעני כי יעטוף, ולפני הי ישפוך שיחו: ה' שמעה תפלתי, ושוועתי אליך תבוא: אל תסתר פניך ממני, ביום צר לי". (תהלים ק"ב) .
בעיון זה ננסה להאיר פסוקים אלו משני כיוונים שונים שהתוו לנו שני אדמו"רים מתקופות שונות. כדרכנו, נלמד תורה מאת ר' לוי יצחק מברדיטשוב, ונוסיף דברים מאת האדמו"ר מפיאסצ'נא.
ולפני ה' ישפוך שיחו
נפתח דווקא בדברי האדמו"ר מפיאסצ'נא.
" 'תפילה לעני כי יעטוף' כי כשבאים יסורים מעטים על האדם, ח"ו, אז יכולים להסתירם בקרבו, מפני שהוא מקיף אותם. וכשמתרבים יותר כבר אינו יכול להסתירם, רק מוכרח לגלות אותם בדיבור או בכי' או צעקה, מפני שנתרבו עד שאינו יכול להקיפם. משא"כ כשמתרבים ח"ו עוד יותר אז הם מקיפים אותו וכלו מעוטף בהם, בבחינת 'ויקף ראש ותלאה'. 'תפילה לעני כי יעטוף' את עצמו בהעניות וצרות - לכן 'לפני ד' ישפוך שיחו', ששופך כל עצמו. וכמו שאמר במזמור 'אלי אלי למה עזבתני כמים נשפכתי". (האדמו"ר מפיאסצ'נא, דרשה לפורים, עמ' קע"א).
אין להתעלם מהתקופה בה נכתבים דברי האדמו"ר מפיאסצ'נא - הימים ימי השואה. חורבן ויסורים מצויים לרוב, לצערנו, אין ספק שהאדמו"ר מפיאסצ'נא ידע והכיר יסורים.
האדמו"ר מפיאסצ'נא מתאר בפנינו מספר שלבים שיש במצבו של האדם העומד להתפלל אל מול קונו.
במצב הראשוני והפשוט, כשיסורים מועטים באים על האדם, אזי יכול האדם להסתירם כאילו האדם מסתיר בקרבו ומקיף את היסורים. ברם, ישנו זמן בו היסורים גוברים והאדם לא יכול להסתיר את היסורים שאוחזים בו, ועל כן הוא צועק ובוכה, ומגלה את יסוריו.
ישנה דרגה נוספת בה היסורים מתרבים כל כך עד שהם מקיפים את האדם, לאדם כבר אין יכולת בכלל להביע את צערו בצעקות או בכיות, כל כולו מעוטף בהם. במקרה כזה, אומר לנו האדמו"ר מפיאסצ'נא, האדם שופך את כל עצמו.
המשוואה שבונה האדמו"ר היא שכגודל הצרה כך הוא השבר שבה בעקבותיה: כאשר יש לאדם צרה אותה הוא יכול להכיל, די לו בצעקה או בכייה כדי להתמודד עם הקושי, אולם כאשר מדובר בחורבן מלא לא די בבכי וצעקה; ה'אני' של האדם מתנפץ לחלוטין, והוא 'שופך את עצמו' לפני הקב"ה.
כותרת משנה
ר' לוי יצחק מאיר את הדברים מכיוון אחר לחלוטין:
"תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו (תהלים ק"ב). יבואר, כי באמת יש שני בחינת מה שאדם מבקש מאת הבורא ברוך הוא, ובפרט בימים הקדושים והנוראים. בחינה אחד, מה שהאדם מבקש בשביל טובתו מה שנוגע לעצמותו ועל זה מבואר בתקונים דצווחין להקדוש ברוך הוא בשביל טובתם. ואחד, וזהו בחינת האמת, מה שאדם מבקש, כי אנחנו נקראים בנים להקדוש ברוך הוא והוא נקרא אבינו ובאמת עיקר השמחה של אב מה שראה אצל בנו כל הטובות ונמצא זה מה שאנו מבקשים מאת הקדוש ברוך הוא כדי שישמח ה' במעשיו וכמאמר חכמינו ז"ל בזמן שהאדם בצער שכינה מה אומרת וכו'. וכשישראל הם בנחת אזי הקדוש ברוך הוא יש לו נחת מזה. ונמצא מה שאדם מבקש טובה וברכה עיקר מבוקשתו כדי שיהיה לו להקדוש ברוך הוא כביכול נחת".
ר' לוי יצחק מזכיר שני מיני תפילה. תפילה מן הסוג האחד היא תפילה שבה האדם מבקש על צרכיו, לטובתו, דברים אישיים. מאידך, ישנו סוג תפילה אחר - סוג אותו מגדיר ר' לוי יצחק 'וזהו בחינת האמת' - והיא תפילה בה אנו מתפללים שיהא נחת רוח לבוראנו מאיתנו[1].
ר' לוי יצחק תולה הסבר זה בפסוק תפלה לעני.
"וזהו הרמז תפלה לעני כי יעטוף, יעטוף מלשון התלבשות שהוא מתלבש תפילתו. ולפני ה' ישפוך שיחו, שעיקר תפילתו לפני ה' כלומר בעד ה' כדי שיהיה לו להקדוש ברוך הוא נחת כשיהיה לו טוב".
לפני ה' ישפוך שיחו היינו בעד ה'. כלומר האדם מתפלל על מנת שלה' יתברך יהא נחת רוח מאיתנו. כמו בן המתפלל שאביו ישמח בו, כך אנו מתפללים שהקב"ה ישמח בעם ישראל, בבניו.
נשים את ליבנו שכאן העמידה לפני ה' שונה מהעמידה אותה תיאר לנו האדמו"ר מפיאסצ'נא. אמנם, שניהם עוסקים בביטול ה'אני' של האדם המתפלל, אלא שהאדמו"ר מפיאסצ'נא מתאר מצב של ניפוץ מוחלט, של התגברות הצרות עד כדי כך שאין מקום לאדם להתפלל. בעוד שר' לוי יצחק מדבר על תובנה פנימית של האדם - לא צרות חיצוניות - שדרכם האדם מתפלל כביכול על אלוקיו.
נעמוד גם על הנועזות שבדברי ר' לוי יצחק. האדם הפשוט מתפלל על העובדה שלה' יתברך יהא נחת רוח. כאילו יש ביכולתו של האדם להשפיע על 'מצב רוחו' של האלוקות. אמנם, במקומות רבים מצינו אצל ר' לוי יצחק את הדרוש בשם הבעש"ט על הפסוק ה' צלך היינו שה' יתברך פועל כפי שהאדם פועל איתו, ונמצא לכאורה שישנה כביכול השפעה שלנו עליו יתברך. אך עדיין הדברים נועזים ומפתיעים.
ר' לוי יצחק ממשיך ומפרש את עניין העיטוף.
"וזהו הרמז ברש"י והוא מאמר חכמינו ז"ל, ויעבור ה' על פניו מלמד שנעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור כו', כל זמן שישראל יהיו בצער יעשו לפני כסדר הזה, כי באמת עיקר תפילת השליח ציבור כדי להוציא את אחרים בתפילתו ולא בשביל עצמו. וזה הרמז יעשו לפני כסדר הזה, עיקר בקשתם יהיה כתפילת השליח ציבור שהוא על אחרים, כן יבקשו העיקר רק כדי שיהיה לי נחת בפדות אותם מצער. וזהו הרמז יעשו לפני, כלומר בשבילי כסדר הזה".
ר' לוי יצחק מזכיר לנו את המדרש המופלא בו נתעטף הקב"ה כשליח ציבור וגילה למשה את י"ג מידותיו, ומעתה והלאה כל זמן שיהו ישראל בצער יעשו לפניו כסדר הזה. פשט המדרש מדבר על י"ג מידות, ברם, ר' לוי יצחק - בהקשרי הדברים אותם דיבר עד כה - עוסק דווקא בשאלת העיטוף.
שליח הציבור, מטבע היותו שליחם של הציבור, מתפלל על הכלל. את תפילותיו הפרטיות מניח הוא בקרן זוית ודואג הוא לרווחת הכלל. כך מבין ר' לוי יצחק את דרישת הקב"ה מאיתנו שננהג כשליחי ציבור. עלינו להניח את דרישותינו ובקשותינו הפרטיות בצד, ולבקש עליו יתברך, שיהא הכל נחת רוח עת יפדה אותנו מצער.
קצת לפני סיום
נגענו שתי נגיעות בתפילה לעני. דומה שלאחר הקיץ שעבר בגוש קטיף בו נראה היה לעיתים שהשירה מגיעה ממקום הכי פנימי, הכי עמוק, ממקום בו רק ללב יש גישה אליו נוכל להוסיף נגיעה שלישית, אישית.
שאלה גדולה איתה התמודדנו רבות לאחר הגירוש היא 'לאן הלכו התפילות?'. ובכן, לנו אין יכולת לבדוק לאן הלכו התפילות. אלא שדבר אחד יכולים אנו לומר באופן פשוט וברור - לא היה אדם אחד שהתפלל מעומק ליבו והתפילה לא חרטה בנפשו חריץ עמוק, במיוחד באותם תפילות מרוממות וגדולות של הקיץ שעבר. אין אנו יודעים היאך הקב"ה מנהל את עולמו ואין בידינו להשיב תשובה ברורה לאן הלכו התפילות, אבל בלי שום ספק אנו כיום שונים לגמרי, ולו רק בגלל התפילות.
לאחר דברי האדמור מפיאסצ'נא ודברי ר' לוי יצחק מברדיטשוב, יכולים אנו להבין שתפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו, מכוון יותר מכל אלינו - אל העמידה הבסיסית איתה אנו באים לשפוך שיחתנו בפני ה' יתברך.
סיפר לי חבר טוב כמה היה קשה להתפלל תפילת יום שני שלאחר הגירוש, כאשר מבעד לחלון נשקפים הבולדוזרים ושאר מכונות ההרס. מה הייתה עמידתנו לפני, אחרי ובזמן הגירוש? האמנם נדמנו כר' לוי יצחק שביקשנו שיהא לקב"ה נחת רוח מאיתנו, או אולי לאדמו"ר מפיאסצ'נא התקרבנו והתפללנו מתוך גישה של ביטול האני באופן מוחלט כי רבו הצרות. ואולי דרך ביניים סללנו לעצמנו, של בקשה ותחינה, של התרפקות ושל רחמים...
אתמהה...