פתיחה
מקובל לחשוב שיציאת מצרים מוזכרת בתפארתה בפרשת בשלח, אך למעשה היציאה ממצרים מתרחשת דווקא בסוף פרשתינו (י"ב, לז-נא):
"ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף... כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם... ויהי מקץ שלושים שנה וארבע מאות שנה, ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה מארץ מצרים... ויהי בעצם היום הזה הוציא ה את בני ישראל מארץ מצרים".
בתודעה, וגם במציאות, יציאת מצרים הגדירה את שבטי ישראל לעם של ממש. הביטוי "זכר ליציאת מצרים" מצוי אצלנו במצוות רבות: תפילין, מזוזה, ציצית הן חלק מהדוגמאות, אך הבולטת שבהם ואף המוכרת היא דווקא מצוות הקידוש בשבת וחג שנאמר בה "זכר ליציאת מצרים". בעיוננו הפעם ננסה לעמוד על ההבדל שבקידוש של שבת, בו יש זכר נוסף, זכר למעשה בראשית, לבין הזכר מפרשתינו, ליציאת מצרים. ננסה גם לעמוד על הקשר בין יציאת מצרים לקדושת השבת, בעוד שהקשר למעשה בראשית ברור - נחים בשבת כשם שנח הקב"ה ממלאכתו.
שתי בחינות של ברואים
המדרש בבראשית רבה (פרשה ב) מתאר לנו שני סוגי בריאות שנבראו בבריאת העולם:
"והארץ הייתה תהו ובהו. רבי אבהו אמר: משל למלך שקנה לו שני עבדים שניהם באוני אחת ובטימי אחת (באותו הסכום ובאותה צורת קניין). על האחד גזר שיהא ניזון מטמיון (מאוצר המלך ללא יגיעה) ועל השני גזר שאם אינו יגע - אינו אוכל. כך ישבה הארץ תוהה ובוהה. אמרה: העליונים והתחתונים נבראו בבת אחת, העליונים נהנים מזיו השכינה והתחתונים אם אינם נהנים אינם אוכלים...".
המדרש אומר לנו שמראשית הבריאה יש שני סוגי ברואים: עליון ותחתון, כשהתחתון מוכרח לעבוד לפרנסתו, ואילו העליון נהנה גם ללא מאמץ מצידו. הארץ ישבה תוהה על פשר העניין - אם שניהם נבראו באותו הזמן ובאותה הצורה, כמו שני עבדי המלך שבמשל, מדוע יש הבדל ביניהם? על השאלה הזו מנסה לענות ר צדוק (תורה י):
"אבל מקודם היה כמו לעתיד דלא היה צריך ליגיעה דלא היה צריך ליגיעה, דכל עצי הגן היו מוכנים לפניו ואמרו (סנהדרין נט:) דמלאכי השרת היו צולין לו בשר ומסננין לו יין... אבל באמת אדם לעמל יולד".
שני הברואים שהזכרנו מובאים כדי להראות לנו שתי צורות חיים שהיו קיימות בעולם, כשרק אחת מהם "שרדה" כתוצאה מחטא אדם הראשון. בתחילה היה האדם ניזון ללא כל מאמץ: כל הבריאה "עבדה" בשבילו, מעצי הגן ועד המלאכים. מאז החטא, נגזר על האדם בזיעת אפך תאכל לחם, מעכשיו - אתה דואג לעצמך ומקבל בחינה של נברא תחתון, שאם הוא לא יגע לפרנסתו - לא יהיה לו מה לאכול.
מה הקשר בין ענייני הבריאה האלו לבין ענייני יציאת מצרים? ר צדוק קושר את ענייני הבריאה ועבודת השדה, ללימוד התורה ועבודת המצוות:
"אבל באמת אדם לעמל יולד שהוא לעמל תורה וכך היה תחילת הבריאה. וכמו שנאמר: והיה אם שמוע תשמע...ואכלת ושבעת...השמרו לכם...ועצר את השמים. ונאמר באדם הראשון לעבדה ולשמרה, ואיתא בזוהר: לעבדה - במצוות עשה, ולשמרה - במצוות לא תעשה. ואחר החטא ניתן לו היגיעה על הפרנסה ועול דרך ארץ, ובתחילת הבריאה היה להיות היגיעה בעמל תורה"
ר צדוק אומר ע"פ הזוהר, שהעבודה שנצטווה האדם הראשון בגן עדן לא הייתה עבודה פיזית, אלא עבודת המצוות בלבד כבחינת העליונים, רוחניות בלבד, ממש לשבת כשעטרתו בראשו וליהנות מזיו השכינה. באכילתו מעץ הדעת גרם לכך שדפוס עבודתו שונה במאה ושמונים מעלות לבחינת התחתונים - מעתה מוטלת עליו גם היגיעה לפרנסתו, ואינו יכול רק ללמוד תורה ולשמור מצוות.
שמור וזכור בדיבור אחד
באותו עניין, אומר ר צדוק, אפשר להבין את הקשר שבין יציאת מצרים לששת ימי המעשה ולשבת. כידוע, ניתנו לנו שתי לוחות ברית, לוחות ראשונות מאת הקב"ה עצמו, והשניות שמשה כתב. בין הלוחות כמעט לא קיימים הבדלים, אך בדיבר הרביעי, המדבר על מצוות השבת, קיים הבדל משמעותי. נבחן את שני הדיברים:
לוחות ראשונים - "זכור את יום השבת לקדשו"; "כי ששת ימים עשה ה את השמים ואת הארץ... וינח ביום השביעי, על כן ברך ה את יום השבת ויקדשהו".
לוחות שניים - "שמור את יום השבת לקדשו"; "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה אלוקיך משם...על כן צוך ה אלוקיך לעשות את יום השבת".
ראינו שיש לנו שני הבדלים מרכזיים בין הלוחות, בלשון הציווי ובסיבה לציווי. בראשונות יש את הסיבה של מנוחת ה מבריאת העולם, ובשניות יש את הסיבה ההסטורית של יציאת מצרים. כמו שאמרנו קודם, הדבר אינו מקרי. נמשיך בדברי ר צדוק:
"והקב"ה עסק בו ימי המעשה בבריאות העולם שהוא ע"י התורה[1]... וכן מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית... והיינו דחידוש מעשה בראשית בכל יום הוא ע"י התחדשות דברי תורה בכל יום. וקודם מתן תורה היה השם יתברך המחדש. ומשניתנה תורה, לא בשמים היא - ומסר זה (חידוש ההלכה והתורה) לישראל, דעל כן נקראו תלמידי החכמים בנאים - שעוסקים בבניינו של עולם, דע"י התחדשות דברי תורה שלהם הוא התחדשות דמעשה בראשית".
נבין את דבריו. תחילה ברא הקב"ה את העולם ע"י ספר החוקים שלו - התורה, ומאז גמר הבריאה הקב"ה המשיך לחדש את עולמו ע"י חידוש הלכות בכל יום לאברהם (בראשית רבה פרשה מט). חידוש ההלכות בכל יום מאפשר לעולם להתחדש, ועד נתינת התורה לישראל היה הקב"ה מחדש הלכה כזו בכל יום. מאז שניתנה התורה, המחדשים הם לא אחרים מאשר תלמידי החכמים שבעם ישראל, שלא לשווא נקראו בנאים - "אל תקרי בנייך אלא בונייך" - שבזכות הלכות המתחדשות להם בכל יום הם ממשיכים את חידוש מעשה בראשית בכל יום ויום.
ר צדוק קושר את ההבחנה הזו בין חידוש ההלכות לפני ואחרי מתן תורה גם לנוסח הדיברות של שבת ולמהותה המיוחדת של שבת עצמה:
"וזהו מדוגמא העליונה (הבחינה הראשונה), שבששת ימי המעשה עמלים בתורה ועוסקים בבניינו של עולם וניחא שלהם בשבת להתענג על ה וזהו זכרון למעשה בראשית... וזהו בדברות ראשונות... ולוחות אחרונות אחר החטא והוצרכו ליגיעה שבעולם הזה, ושבת הוא הנייחא מעמל צורכי גופו ואז בשבת יעסוק בתורה וזהו הנייחא שלו... ובדברות האחרונות השבת הוא זכר ליציאת מצרים שהוא ההוצאה מעבדות לפרעה להיות עבדים להשם יתברך, וכן בשבת נגאלים מעבודת דרך-ארץ ולעסוק בעבודת השם יתברך - והוא לעסוק בתורה"
ר צדוק מבין, שיש קשר בין השבת לכל אחת מהסיבות לקביעתה: שבת בראשית, וכזכר ליציאת מצרים. שבת בראשית היא כנגד הבחינה הראשונה, שבה לברואים אין צורך לעמול לפרנסתם. הדבר מסתדר יפה, כאשר אנו מבינים שחידוש הבריאה נמשך גם בימים אלו ממש, ע"י חידוש הלכות בכל יום. הבריאה נעשית בכל יום, ולכן נתקנה השבת של הלוחות הראשונות, שבה ה נח מעבודתו בבריאת העולם, ואותם תלמידי החכמים, הבוראים את העולם יום אחר יום, נהנים מזיו השכינה בשבת, וזוהי המנוחה שלהם בשבת. בבחינה זו נאמרה המילה "זכור" דווקא, כי אותם האנשים נמצאים בדרגת "בורא" כמו הקב"ה, שאין שכחה לפניו כלל.
לעומת התיקון הזה, קיימת בחינה אחרת של שבת, כפי שהיא מתבטאת בלוחות האחרונות. השבת הזו מתייחסת דווקא לבחינה השניה, של התחתונים שלאחר החטא שיש צורך לעבוד כדי להשיג פרנסה. עבודת היום יום נרמזת לנו בעבודה שהעבידו המצרים את ישראל בפרך. כשם שהקב"ה הוציא אותנו שם מעבדות לחירות, דהיינו לעבוד את ה, כך גם השבת, שהיא בבחינת זכר ליציאת מצרים, גואלת אותנו מעבודת היום יום כדי שנוכל ללמוד תורה ולעבוד את ה ע"י לימוד התורה. בבחינה זו נאמר דווקא "שמור" - כדי לרמז על שמירת עבודת השבת - שמירת המצוות, כמו שנאמר במדרש - מי שעובד כל השבוע יש סיכוי שישכח הלכה הקשורה לשבת ויעבור עבירה.
איזו בריאה קיימת בימינו?
אט אט מתחילים הדברים להתבהר. התחלנו עם שני סוגים של בריאות. משם המשכנו לשני סוגי עובדים - אחד שאינו עובד אך זוכה לפרנסה בשפע, והשני שאם אינו עובד - לא תהיה לו פרנסה. עודנו מדברים במפרנסים, ומיד קשרנו אותם לשתי שבתות - אחת לכל עובד. בסופו של דבר בימינו, איך בדיוק באים לידי ביטוי שתי הבחינות של העובדים והשבתות?
בירושלמי למסכת שבת, מובאת מחלוקת, העוסקת במחלוקת הדומה לשלנו: מדוע ניתנו השבתות? דעה אחת גורסת שמטרת השבת היא לעסוק בתורה. השניה טוענת שהשבת ניתנה לתענוג, דהיינו לנוח מעמל השבוע. בסופו של דבר עולה המסקנה שאין מחלוקת, ומי שסובר שהשבת ניתנה לתענוג מסכים עם ההנחה שהתענוג מכוון לפועלים שבשבת מנצלים את הזמן ללמוד תורה, במקום כל שאר ימות השבוע.
בימינו, אומר ר צדוק "שבשבת מעביר השם יתברך עול דרך ארץ (עול הפרנסה) מכל ישראל, ולכל ישראל יש עליהם בשבת עול תורה". לענייננו, היום יש את שתי הבחינות, כשמטבע הדברים הבחינה השנייה יותר מצויה. רובנו איננו כאלה שעוסקים בתורה ובחידוש ההלכות דבר יום ביומו, אלא אנו עוסקים ב"דרך ארץ" כזו או אחרת, מלימודים ועד פרנסה ממש. לפעמים נדמה שאין עוד אפשרות "להשלים פערים" בין אלו שבונים את העולם ע"י חידוש ההלכות לבין הרוב, אלו הטרודים בפרנסתם. הפתרון שהוצע הוא ללמוד בשבת, אך כולנו יודעים מהי טיבה של מנוחת שבת, בעיקר בזמן שאמור להיות מוקדש הלימוד...
על כל פנים, ר צדוק אומר שעלינו להשתדל וללמוד משהו. לא משהו גדול שלא נוכל לעמוד בו. משהו טוב. אולי אפילו כדאי לקבוע חברותא עם מישהו כדי שיהיה ללימוד תוקף וקביעות. רק החשיבה על ההצטרפות לשרשרת ההסטורית של עובדים-לומדים בשבת מאז יציאת מצרים, תיתן לנו כוח ורצון ללמוד בשבת, ולהשלים את החסר מכל השבוע. מי יתן ונזכה כולנו לטעום גם מקדושת שבת שהיא גם זכר למעשה בראשית.
[1] כמו שנאמר: הסתכל בתורה וברא את העולם. להרחבה עיין בתחילת מדרש רבה לפרשת בראשית.