קטן עלינו
כשאנו באים ללמוד את פרשת העקידה, עוברות במוחנו מחשבות רבות הקשורות ליחס שבין אב לבנו, לשאלות של מוסר מול ציווי א-לוקי ולבחינה מדוקדקת של דמויותיהן של אברהם ויצחק. אבל ברור לנו שהתחושה הבסיסית של אב העומד לעקוד את בנו היא תחושה קשה ביותר, אשר לא נתפסת בעיניים של בן אדם באשר הוא אדם, זוהי תחושה שקשה לתאר במילים את עוצמתה ואת חוסר הנוחות שלנו איתה.
לכן כנראה נופתע מאד מדבריו הבאים של השפת אמת (תרנ"ב ד"ה "בפרשת"):
"כי בנקל (בקלות) לאדם להניח אהבת הבן בשביל קונו".
ניתן בהחלט לחלוק על הדברים הללו לכשעצמם, אבל נדמה לי שהשפת אמת בדבריו אלו רוצה לכוון אותנו לדבר אחר. תורות חסידיות בכלל, וכך גם בתורותיו של השפת אמת, מנסות לצאת מהאירוע ההיסטורי האישי הספציפי, ומוצאות בו בחינות עמוקות יותר, הקשורות לחיים הרוחניים של כולנו, ויש באירועים האלו סמלים ורמזים הקשורים לתהליכים ארוכים יותר ועמוקים יותר. כך אכן נוהג השפת אמת, כאשר הוא נותן את פרשנויותיו במשך השנים, לניסיון העקידה, כאשר הוא מנסה להוביל אותנו הרבה מעבר למערכת היחסים שבין אברהם ליצחק באותו ניסיון.
בעיון זה נלמד יחד כמה מתורות אלו ונבין מהם הדגשים שמוצא השפת אמת בעקידה. רבות מהתורות בנויות על דברי חז"ל במדרש:
"ויהי אחר הדברים האלה והא-לקים נסה את אברהם - כתיב: נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה - ניסיון אחר נסיון וגידולין אחר גידולין בשביל לנסותן בעולם, בשביל לגדלן בעולם, כנס הזה של ספינה..." (בראשית רבה, נה).
הכנה לדורות
בכמה תורות במשך השנים, מדבר השפת אמת על כך שניסיון העקידה מהווה הכנה ותשתית לאירועים ולתכונות אופי שיהיו בעם ישראל בעתיד. כך למשל בתורה הבאה:
"כי הנסיונות שנתנסה אברהם אבינו, היו הכנה לדורות. כי הקב"ה ידע את לבבו, אבל כשהוציא אברהם אבינו עליו השלום אלה הדברים מכח אל הפועל, נעשה מזה הכנה לכל איש ישראל שיוכל לבטל את הטבע בשביל מצות המקום ברוך הוא" (תרנ"ט "במדרש").
"נתת נס - שהיה מתנה גם כן שיוכל אברהם אבינו למצוא לו הנהגה שלמעלה מן הטבע, והוא להתנוסס כתורן של ספינה להיות נודע לנו כי יש בנו כח מאבותינו לצאת מן הדרך ולאחוז במעשה אבות" (תרנ"א "במדרש והא-לוקים").
הביטוי "מעשה אבות סימן לבנים", כפי שהבין אותו הרמב"ן בתחילת פרשת לך לך, משמעו, שמעשיהם של האבות מרמזים על מה שעתיד לקרות בעתיד לצאצאיהם, ודברים רבים שמתרחשים כעת לאבות, יקרו גם לבניהם. השפת אמת נותן לדברים משמעות עמוקה יותר.
לדעתו, האבות במעשיהם השונים יוצרים מציאות אשר נעשית כעת טמונה בתוך אישיותם ואופיים של בניהם בעתיד. האבות הם מעין גרעין שעובר טיפול גנטי מיוחד, וכאשר שותלים אותו באדמה, הוא מוציא פירות עם אותו מטען גנטי. האבות באמצעות פועליהם ודרכם יוצרים מטען גנטי - רוחני בילדיהם בעתיד.
באותו אופן מסביר השפת אמת את מעשה העקידה. הקב"ה אמנם ידע שאברהם ברוב עוצמת גדולתו יצליח לעמוד בניסיון הקשה הזה. אבל כוונת הקב"ה בציווי לאברהם, הייתה להוציא את הרצון העצום הזה לקיום צו ה, מן הכח אל הפועל. רק כך יהוו התכונות שעולות ממעשה העקידה תשתית אמיתית להתנהגותו של עם ישראל בהמשך.
על טבעיות
השפת אמת מבין שבהתנהגות הלא טבעית שנוהג בה אברהם, כאשר הוא מוכן למסור את נפש בנו עבור הצו הא-לוקי, יש הכנה משמעותית לעם ישראל בהמשך. כעת, ידע ויפנים כל יהודי בכל דור ודור, שיש בו את הכח לבטל את הטבע ואת ההתנהגות הנורמטיבית עבור קיום רצון ה. לעיתים עליו להתנהג בצורה לא טבעית ואף מוזרה כדי לכבוש עוד מצווה ועוד מצווה, ולהתקרב כך לקב"ה.
נדמה לי שיש לדברים הללו משמעות בשני מישורים: במישור אחד, הנוגע לכל אחד מאיתנו תמיד, עלינו לדעת שבקיום מצוות והליכה בדרכי התורה, יש לא פעם הקרבה של דברים שמדרך הטבע לא היינו מוותרים עליהם. ההקרבה והוויתור יכולים להיות בעצם העובדה שאנו בעצם תלויים וכפופים לסדר יום ולאורחות חיים, שלא תלויים רק ברצונות ובשאיפות שלנו. אבל הוויתור יכול להיות בכך שלא פעם נקיים מצוות גם בלי שום הבנה במטרתם או בטעמם, אלא רק מתוך הצו הא-לוקי, דבר שהוא לכשעצמו איננו טבעי ונורמלי.
במישור השני חשוב לזכור שלאורך כל הדורות עקידת יצחק מהווה את היסוד למסירות נפש שבאה על אנשים מעם ישראל כל הימים. כוחות העקידה, הכח הלא טבעי הזה של מסירות נפש רק בשביל צו א-לוקי טמון בכלל ישראל לאורך כל הדורות. חנה ושבעת בניה, הרוגי מסעי הצלב, האנוסים בספרד, קדושי השואה, מקריבי החיים בתקומת המדינה ובימינו, ועוד הרבה קדושים וטהורים - כולם עמדו לפני מותם כאשר זיכרון עקידת יצחק מהדהד במוחם ובליבם, והתמונה של אברהם אבינו מחזיק את המאכלת כדי לשחוט את בנו אהובו רק כי זהו צו ה, לא ניתקת מעיניהם.
הניסיון והנס
ה"על טבעיות" שהתאפיינה במעשה העקידה מהווה הכנה לדורות לא רק באופיו של עם ישראל עצמו אלא גם בדרכי ההשגחה של הקב"ה עליו. בעקבות המדרש שצוטט לעיל, דורש השפת אמת את הקשר הלשוני שקיים בין המילה "ניסיון" למילה "נס". בפשט המדרש מדובר על התורן של הספינה, שמהווה סימן כדי שיראו אותה. אבל השפת אמת, כדרכו, מוצא בדברים רובד עמוק יותר:
"כי הקדמת הנסיונות האלה, היה הכל הכנה לבני ישראל, וכן חשבון המשנה: עשרה מאמרות וכו, אחר כך עשרה נסיונות וכו (ואחר כך) עשרה ניסים וכו. כי כמו שעשרה מאמרות הם קיום עולם הטבע בכלל, כן עשרה נסיונות (הם) הכנה וקיום) ל)הנהגת בני ישראל, שהקב"ה מנהיג אותנו בדרך הנפלאות... נס להתנוסס - כי יש נס לשעה ויש נס שעושה תולדות ומתפשט ממנו נסים תמיד. ובאמת אלו הנסיונות הנאמרים בתורה הם באמת נסים, כי אין אדם יכול לעמוד בנסיון כזה, (אלא) רק אם הוא למעלה מהטבע ממש" (תרל"ט "ובמדרש").
בהנהגתו של הקב"ה את עם ישראל כלולה הנהגה ניסית. מעבר לניסים שאנו קוראים ושומעים עליהם בהיסטוריה של עם ישראל מראשיתו, נדמה שנכון יהיה לומר שעצם העובדה שעם אשר עבר כל כך הרבה יסורים במשך הדורות, אשר גלה ונדד במרחבי העולם כולו שנים רבות, אשר אויביו קמים עליו לכלותו תמיד, עדיין חי וקיים, ואף מצליח לשרוד ולחיות בצורה מעוררת כבוד עד היום, זה עצמו מעיד על הנהגה ניסית ששורה עליו.
כשהמדרש מדבר על ה"נס" של הספינה, אשר משאיר את מראה הספינה גם זמן רב לאחר שכבר הפליגה מהנמל, הוא בא לומר לנו שלניסיון העקידה יש רשמים והשלכות ארוכות טווח. כשהמשנה באבות מחברת יחדיו את עשרת המאמרות שבהם נברא העולם, עשרת הניסיונות שהתנסה בהם אברהם אבינו, ואת הניסים שקרו לעם ישראל, היא רוצה לומר לנו שהניסיונות של אברהם מהווים גם הם תשתית לקיום העולם. אם עשרת המאמרות מהווים את הבסיס לקיום העולם הטבעי, הרי שהניסיונות, מעצם היותם התנהגות לא טבעית, מהווים את הבסיס לקיום העל טבעי שקיים בעולם אצל עם ישראל. הביטוי לזה הוא בניסים שמתרחשים לעם ישראל תמיד אשר מייחדים את הנהגת ה דווקא איתם.
מדרגות בעקדה
ידועים דברי רש"י בהסברו לדברי ה בקריאתו לאברהם לעקוד את בנו. רש"י מתייחס לפירוט הרב בדברי ה על "בנך", "יחידך", "אשר אהבת", "יצחק", ואחד מההסברים שמביא הוא, שרצה הקב"ה לתת לו שכר על כל דיבור ודיבור ששמע וקיבל, ואלו הם דבריו של השפת אמת על דברי רש"י:
"את בנך יחידך וכו - פירש רש"י: לתת שכר על כל דיבור, וקשה, מה תוספת שכר בזה? אמנם ודאי אלה המדריגות כל אחד יותר מחברו, ומקודם נתרצה לתת סתם בנו, ואחר כך יחידו האהוב לו וכו. ואמת כי אברהם אבינו היה (מסכים ל)שוחטו מיד, אם היה אומר לו תיכף את יצחק. אך כי כל מעשה אבות היה הכנה לבנים שפעלו במעשיהם שנוכל גם אנחנו להיות עושים כמעשיהם, ומי שאינו זוכה מיד למסור כל נפשו, אף על פי כן, על ידי המדריגות מקודם נכנס באהבת הבורא מעט. ועל ידי שכבר חביב לו מצות ה יכול אחר כך לגבור יותר נגד יצרו ולבוא למסירות נפש" (תרל"ז "את")
כאמור לעיל, מהווה העקידה הכנה למסירות נפש של עם ישראל תמיד. הסברנו שאין הכוונה רק למסירות נפש של מוות על קידוש השם, ויש גם מסירות נפש של הקרבה וויתורים שעושה אדם בחייו. השפת אמת יודע, שלא כולם יכולים להגיע לרמה של מסירות נפש מוחלטת, ולכן הוא לומד מהעקידה יסוד חשוב - ההדרגתיות. למרות שאברהם היה יכול לעמוד בניסיון העקידה גם אם היה מקבל מיד את הציווי על יצחק, רצתה התורה (על פי הסבר רש"י) ללמד את בניו אחריו, שאפשר גם לעבוד את ה ולהקריב עבור מצוותיו גם בתהליך איטי יותר. גם אם אדם מתחיל בעבודת ה מתוך וויתורים חלקיים, מתוך קושי להתגבר על היצר הרע, הרי שלאט לאט, מתוך רצון אמיתי ועבודה קשה יצליח לעלות מדרגה לדרגה, עד אשר יצליח להגיע לרמה של מסירות נפש מוחלטת.