פתיחה
לאחר פגישת יעקב עם עשו וכניסתו לארץ, יעקב מגיע לשכם:
"ויבוא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבאו מפדן ארם ויחן את פני העיר".
המדרש בבראשית רבה (פרשה עט) מתאר את כניסתו של יעקב לשכם:
"ויחן את פני העיר. נכנס בערב שבת עם דמדומי חמה מבעוד יום וקבע תחומין מבעוד יום. הדא אמרת ששמר יעקב את השבת קודם שניתן".
ובפרשת בראשית, המדרש (פרשה יא) מוסיף פרט נוסף:
"ר יוחנן בשם רבי חלפתא אמר: אברהם שאין כתוב בו שמירת שבת ירש את העולם במידה שנאמר: קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, אבל יעקב שכתוב בו שמירת שבת שנאמר: ויחן את פני העיר, נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום, ירש את העולם שלא במידה: שנאמר והיה זרעך כעפר הארץ".
רש"י במדרש מעיר שאברהם גם שמר שבת, אך אצלו זה מוזכר ברמז, שנאמר: "וישמור משמרתי, מצוותי חוקותי ותורותי" - שמר את השבת. לעומתו, יעקב ע"פ המדרש מקיים את הלכות השבת הלכה למעשה בכך שהוא קובע למחנהו תחומי שבת של אלפיים אמה. בעיוננו בדברי ר צדוק ננסה לענות על השאלה מדוע דווקא יעקב זכה להיזכר כאדם הראשון שקיים את מצוות השבת, או לחילופין, מדוע דווקא יעקב מצליח לקיים את מצוות השבת טרם שניתנה.
למה למנות דווקא את יעקב??
ר צדוק (פרי צדיק, וישלח, תורה ז) מביא את המדרש רבה למגילת רות פרשה ה כדי לשלול אפשרות אחת להסבר שמירת השבת של יעקב:
"אמר רבי יצחק בר מריון: בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצווה - יעשנה בלבב שלם. שאילו היה ראובן שיודע שהקב"ה מכתיב עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם - בכתפו היה מוליכו אצל אביו. ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו הנה הוא יוצא לקראתך - בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואילו היה יודע בעז שהקב"ה מכתיב עליו ויצבוט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר - עגלות מפוטמות היה מאכילה".
ר צדוק בפירוש המדרש לענייננו מבאר:
"ובודאי שאין הכוונה להתפאר בזה חס וחלילה רק מי שנכתב עליו בתורה מפורש (בצורה מפורשת וברורה) הוא לאות שנקנה בו לקיום לעולמי עד מפני שהלב נעשה מזוכך ע"י זה. וזה עניין שמירת שבת שנזכר אצל יעקב אבינו ע"ה מפורש, שהוא שנעשה לבו מזוכך בקדושת השבת".
בפירוש הדברים, נראה להגיד שיש משהו מיוחד באנשים שנזכרים לטובה במשך כל הדורות בגלל שמעשה טוב יחיד שלהם נכתב בתורה בצורה מפורשת. המדרש אף מרחיב ואומר, שלא המעשה שנעשה הוא החשוב, אלא המהות של המעשה. לדוגמה, אם ראובן היה יודע שהוא ייזכר כזה שמנע את הריגתו של יוסף, ובמילים אחרות גמל עמו חסד, הוא לא רק היה מציל אותו אלא לוקח אותו על הכתפיים לאביו חזרה. המעשה הנזכר בא להראות שהאדם עצמו הוא גומל חסדים, ולא לפאר את מעשהו. במקרה שלנו, התורה באה להראות שיעקב היה כולו מוכן נפשית לקיום מצוות השבת, ולכן כתבו את העובדה שהוא קבע תחומים למחנהו ושמר שבת.
הכנת הלב והנפש
על שמירת השבת נצטוו כל בני-ישראל, ור צדוק מחלק אותם לשתי קבוצות:
"ויש בהם ב סוגי אנשים. שיש נפשות ששורשם בתולדה להיות עוסקים בכל ימי המעשה בעמל דרך ארץ עם קביעות עיתים כדרך שאמרו יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ...וזה נעשה לו בשבת השביתה והנייחא בדברי תורה. ומי שזכה גם בששת ימי המעשה שעמלו בעמל תורה...אזי כשבא השבת מרגיש קדושת השבת שפנימיות מחשבתו נקשר בהשם יתברך בלא שום פעולה, כי כל תנועותיו המה קשורים בו יתברך".
מדבריו עולה, שיש אנשים "רגילים", שבכל ימי השבוע עוסקים במלאכתם, וקובעים עיתים לתורה כשמזדמן להם או על בסיס קבוע. יום השבת, שבו לא עובדים מתבטא אצלם כיום לימוד התורה, ובזכות לימוד התורה המוגבר שלהם באותו היום הם מתעלים רוחנית, ולימוד התורה שלהם הוא מה שקורא ר צדוק שנפשו ופנימיות מחשבתו נקשרות בקדושת השבת.
האנשים האחרים עליהם מדבר ר צדוק, זכו ללמוד תורה גם בשאר ימות השבוע, דהיינו כל מחשבותיהם ועיסוקיהם הם בקדושה, וכשמגיעה שבת, הם לא צריכים איזשהו "קטע" של קדושה נוספת כדי להתחבר לקדושת השבת. הם כבר חיים בתוך הקדושה הכללית ע"י לימוד התורה היומיומי, מה שמכנה ר צדוק: "כי כל תנועותיו המה קשורים בו יתברך".
יעקב אבינו, כך אומר ר צדוק, הוא מסוג האנשים השני. בעיוננו לפרשה הקודמת בארנו את תפילתו של יעקב בבית לבן שמטרתה הייתה למנוע את הימצאות התכונות של הקנאה, התאווה והכבוד בנפשות צאצאיו. ר צדוק אף אומר, שיעקב עצמו אף הוא הזדכך לחלוטין מהמידות הרעות הללו, ובזכות זה זכה לקיים את השבת בקדושתה:
"וכמו שאמרו על מה שנאמר ויבוא יעקב שלם, שלם בגופו, שלם בממונו שלם בתורתו...
ועל זה מרמז ר יאשיה (שבת קנב:) שכל מי שאין לו קנאה בליבו אין עצמותיו מרקיבים... שמי שאין לו קנאה נשאר לו כל בשר הגוף שאינו מרקיב...וזה עניין שלם בגופו שנשאר כל גופו בקיום השלימות על ידי בירור ממידת הקנאה...
שלם בממונו כנגד הבירור מהתאווה, כי ממון שורש כל התאוות כמו שנאמר וכסף וזהב ירבה לך...ורם לבבך ושכחת את ה אלוקיך...
ושלם בתורתו הוא תכלית הבירור של יעקב אבינו ע"ה שהוא נגד בקשת הכבוד בזה לעומת זה שהוא הגאווה וכנגדו התורה שנמשלו למים שמניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך...
וביעקב נשלם כל ג הבירורים כנ"ל...וכשנשלם בכל ג השלימויות הנ"ל בא לקדושת שבת בשלימות ונכתב עליו בתורה "ויחן" וכו".
ר צדוק מרחיב את ההנחה הראשונית שלו, שהתורה כתבה את מעשהו של יעקב כדי לפאר את המעשה המיוחד של שמירת השבת, ולא את המבצע, יעקב. ר צדוק מבין, שהתורה כתבה דווקא את יעקב בתור הראשון לשומרי השבת, כיוון שהשמירה שלו הייתה שלימה לחלוטין, כמו הסוג הראשון של האנשים שהוזכרו לעיל, שכל יומם עסוק בעסק התורה והאמונה. יעקב שבירר מעצמו את מידות הכעס, התאווה והכבוד, לא רק ביצע את הפעולה הפיסית של קביעת תחומי שבת, אלא גם זכה לחוש את הקדושה מתפשטת בגופו ונפשו, כמו הסוג השני של האנשים.
יעקב שומר שבת כמשל
איכות כזו של עשיית מצווה התורה כותבת, והיות וזה הסוג הרצוי, אני מניח שהיא כתבה אותו כדי להראות לנו את הדוגמה הרצויה לאופן שבו השבת ראויה להישמר. השבת, ככלל, היא "עוד" מצווה שמסתעפת לכמה מצוות אחרות בתוך תרי"ג המצוות הידועות לנו. אך היא עוד משהו. נכון שע"י קיום כל המצוות אנו זוכים להתקרב לה, בשבת אנו מוסיפים נדבך נוסף - אנו גם מעידים על האות שהקב"ה ברא את העולם בששת ימים ונח בשבת, וכן על בחירתנו בידיו, זכר ליציאת מצרים - הבחירה עצמה.
יש להניח, שאולי בגלל זה יש "להכין" את עצמנו לקראת השבת גם רוחנית. נכון שפיזית אנו לא עובדים, כמו שהקב"ה נח (זהו נושא רחב ואם יתאפשר אולי נרחיב בדבר), אבל יש גם צורך להכין עצמנו מנטאלית. כל השבוע, בין אם אנו רק קובעים עיתים לתורה או שאנו כל כולנו עוסקים בה, עלינו לזכור שכל ההתקדמות הרוחנית גם תשפיע על השבת שלנו, ולנצל זאת בהתאם, כי השמירה על השבת, לא הפורמאלית אלא האישית-פנימית, מושפעת, וחבל לא לנצל זאת כדי להתעלות בשבת כמה שרק אפשר. נסיים בביטוי הידוע: "מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת".