"החקר אלוה תמצא?!"
אבן היסוד של האדם המאמין היא ההבנה שיש דברים שהם מעל להבנתו והכרתו האנושית. היחס בין האדם החומרי, ילוד אישה המלא ביצרים ובתאוות, לבין ריבונו של עולם, אשר אין סף לגדלותו וחוכמתו, גורמים למורכבות רבה בנפשו של המאמין. שאלות רבות באמונה נובעות מהפער האדיר הזה, שבין המוגבל והסופי לבין האין סופי.
בפרשתנו עוסק השפת אמת באחת מהשאלות העמוקות בהקשר זה, והיא היחס שבין רצון ה לבין רצון האדם.
הרצון
במספר מקומות עוסק השפת אמת בשאלה מדוע נאמר לגבי התרומה "ויקחו", והרי הלשון "ויתנו" מתאימה יותר:
" ויקחו לי - במדרש: לקח טוב נתתי לכם וכו, דקשה, מה ויקחו? ויתנו הוה ליה למימר! אך כי איך יוכל אדם בשר ודם ליתן דבר מה לה יתברך? רק הרצון ולקיחת נפש האדם לנתינה זו, זה עיקר המכוון" (תרל"ג).
השפת אמת מבהיר לנו יסוד חשוב, והוא גם מעודד מאד. אנו יודעים שלעולם לא נצליח לכוון את רצוננו לרצונו המלא של הקב"ה, שהרי רצון ה הוא דבר הנשגב מבינתנו. נסביר מעט את כוונתנו:
כל הפעולות שלנו מונעות מכח הרצון שלנו. אם אני לומד פיזיקה, משהו דוחף אותי לזה. אם אני מחליט, למשל, לא לשחק כדורסל - גם להחלטה זו משהו דוחף אותי. הדבר הדוחף והמניע הוא מה שמכונה "רצון". הרצון הוא מעין שמש פנימית, ששולחת קרניים רבות לעבר עולם המחשבה והעשייה שלנו.
אם כך הם הדברים לגבי האדם הפשוט, הרי שלגבי רבונו של עולם הדברים מסובכים יותר. כל יכולות המחשבה שלנו, העולמות המופשטים והמוחשיים שלנו, קשורים למה שהעולם הזה נותן לנו - יכולת שכלית, כישרונות, מחשבות, חושים וכו. ברור שאם הקב"ה ברא את העולם, הרי הוא מעל ומעבר לכל מה שאנחנו יכולים לתפוס. הכח ש"דחף" את הקב"ה לברוא את עולם הוא "הרצון הא-לקי". מעצם היותו קודם לעולם עצמו, הרי שכל מושגי התפיסה שבתוך העולם הזה לא יכולים להגיע באיכותם וברמתם להבנת הרצון הא-לקי. דוגמא לכך היא תפיסת העולם של תינוק במעי אמו: הוא חושב שכל מה שהוא רואה ומרגיש זוהי המציאות היחידה. הוא לעולם לא יכול לתפוס שיש עולם אחר ורצון אחר, כי הם מחוץ לתחום הבנתו.
אותו רצון א-לוקי לא הסתיים בבריאת העולם, אלא הוא ממשיך ופועל דרך השגחה פרטית וכללית, דרך התנהלות הטבע, ציוויים, תורה ומצוות וכדומה.
"אין דבר העומד בפני הרצון"
כעת נוכל להבין את דברי השפת אמת. האם אכן ניתן לממש באופן מוחלט את רצון הקב"ה? ודאי שלא! הרי הוא נמצא במציאות אחרת לגמרי. אם כן, מה נשאר לנו לעשות?
כאן מבאר השפת אמת את גדולתו של כח הרצון האנושי. עצם ה"לקיחה" של התרומה, עצם המימוש של רצון האדם להקדיש ולתרום, כבר מהווה דרגה גבוהה מאד. כשאדם באמת רוצה ומשתדל, הרי זה מספיק. ברור שלרצון והשתדלות, מעצם תכונתם, אין גבולות או סוף. רצון והשתדלות זו עבודה אין סופית, אך גם אם אדם יודע שלא יגיע לעולם למימוש מלא של רצון ה, הרי הוא יודע שהוא עושה כל מה שיציר אנוש יכול לעשות, והרצון שלו עצמו פועל במלא הכח ובמירב המוטיבציה.
כעת, נוכל גם להסביר ברובד נוסף את האמרה "אין דבר העומד בפני הרצון": מכיוון שהרצון זה הדבר עצמו, אין צורך להגיע למבחן המעשה כדי לדעת את רמתו של האדם, והעמידה מול רצונו היא המבחן האמיתי.
"ניפגש באמצע הדרך"
השפת אמת ממשיך לבאר בדבריו, בעקבות דברי חז"ל, את הקשר שבין לקיחת התרומה לבין העיסוק בתורה וקיום מצוות (עיין שמות רבה ל"ג, א), ובונה קומה נוספת:
"והיינו דכתיב לקח טוב, שכל המצוות ומעשים טובים - העיקר הרצון לעשותם, ועל ידי זה מתרומם המצווה עד ה יתברך. כי ודאי ה יתברך עשה להיות אלו המצוות תלויין במעשה האדם, שיתעורר על ידי מעשה זה עד ה יתברך ממש".
העיקרון שדיבר עליו השפת אמת ממומש לגבי תורה ומצוות. לא פעם עומד האדם חסר אונים מול המצוות וחושב לעצמו איך הוא יכול דרך מעשה טכני או פעולה סמלית ופשוטה להגיע לדבקות ולמימוש רצונו של הקב"ה. השפת אמת מעודד את המאמין ואומר לו כי העיקר הוא הרצון: אם אדם באמת רוצה לקיים את המצווה, הרי שהמצווה תגיע איכשהו לקב"ה. כביכול, אומר לנו הקב"ה כך: "אתם תעשו את מקסימום ההשתדלות ותרצו באמת, ולמרות שלא תצליחו להגיע לרצון שלי - אני אלך לקראתכם וניפגש בדרך".
ניתן להעמיק בהסבר הדברים ולומר כי הרצון האנושי הוא הכח הפנימי ביותר באדם, אשר ממנו יוצאות הפקודות לעבר עולם המחשבה והמעשה. לכן, אם הרצון כולו מיועד ומאומץ לטובת המצווה, הרי שהכח החזק ביותר בנפש האדם מתמלא קדושה ועוצמה, וממילא האדם כולו מושפע מכך.
המפגש - מתנת א-לקים
השפת אמת לא מוותר לאדם הפשוט ומוסיף כי
"אבל האדם צריך לידע כי הוא רחוק מהמצווה מאד, ועל ידי ביטול עצמותו אל קדושת המצווה ולהתבונן בזכייה זו, אשר על ידי מעשיו מגיע תיקונין בכל העולמות, עד ה יתברך ממש. וצריך האדם למסור נפשו ומאודו בכל מצווה בכוונה הנ"ל, ועל ידי זה מתרומם המצווה יותר עד ה יתברך... וכל דבר העיקר ההתחלה והרצון, ואחר כך ה יתברך מסייע שיוכל האדם לעשות המצווה גם בפועל...".
השפת אמת לא מסתפק בחיזוק הרצון וההשתדלות, ומצרף לעניין דבר נוסף. על האדם להיות מודע לכך שכל התהליך שדיברנו עליו הוא בעצם מתנה מהקב"ה. למרות שבסופו של דבר האדם נפגש דרך המצווה עם הקב"ה, אין זה אומר שעל האדם להעצים את עצמו ואת רצונו. אדרבא, הכל תלוי בעצם רק ברצון ה, ולכן צריך האדם לרצות ולהשתדל בכל יכולותיו ובמסירות נפש כדי לזכות במתנה הזו.
כדי לחבר את הרצון האנושי לרצון הא-לוקי, יש צורך בהתבוננות פנימית תמידית, ובהכרה והפנמה שהרצון האישי שלי מתבטל כלפי הרצון הא-לקי. בהבנה של היסוד הזה האדם בעצם קושר את הרצון שלו לרצון של ה ומתרחש ה"מפגש" בין האדם לקב"ה, שהרי ה"רצון" הוא המהות הפנימית ביותר של האדם. מאותה הסיבה בדיוק הבלטת והעצמת הרצון העצמי של האדם באה על חשבון ההכרה בגדלות רצונו של ה, ובהשפעתו התמידית על החיים על הרצון שלנו.
רחמנא ליבא בעי
כסיכום לפרק זה, נצטט מדבריו של השפת אמת בתורה אחרת משנת תרל"ג ( ד"ה "ברש"י"):
"ברש"י ויקחו לי תרומה - יפרישו לי מממונם נדבה וכו. פרוש, שצריך האדם לתת מכל דבר חלק לה יתברך. ואף שדברי עולם הזה הם רחוקים מאד, אבל הרצון צריך להיות לה יתברך, כמו שכתב רש"י: נדבה - רצון טוב. וזה עצמו הנדבה - הרצון להיות הרצון תמיד לה יתברך. והרצון גובר המעשה"
בדברי רש"י טמון היסוד שעסקנו בו. הנדבה לה אינה מסתכמת במעשה המצווה, בפעולת התפילה וכדומה, אלא דווקא ברצון. על פי דברינו לעיל, על העוצמה האדירה במנוע שנקרא כח הרצון, הדברים יובנו היטב.
מהקטע הזה עולה ערך ומסר שהיה חשוב ומרכזי מאוד בחסידות: "רחמנא ליבא בעי". משמעות האמרה הזו היא שהאדם נמדד על סמך מבחן המוטיבציה והרצון שלו, ולא על פי המעשים שהוא עושה. דרך אגב נזכיר כאן כי החסידות ספגה ביקורת רבה על הדגשת נקודה זו.
(להשלמה והרחבה בעיון זה, מומלץ לעיין בתורה שנאמרה בשנת תרל"א ד"ה "נתקשה", בקטע קל יחסית לקריאה והבנה).