חטא המרגלים והחופש הגדול/ לפרשת שלח

הקדמה

החופש הגדול בפתח ואנו עומדים בו מול אתגרים גדולים. נדמה לי שהאתגר הגדול והמשמעותי ביותר הוא ניצול ותכנון הזמן בצורה יעילה בחופש. ייתכן כי ברמה האידיאלית היינו מצפים מעצמנו ללמוד תורה מבוקר עד ליל, אך ברור לנו שהמציאות תהיה אחרת לגמרי. עיקר עיסוקינו בחופש יהיה כנראה בדברים סתמיים, בלשון אחרת 'דברי רשות': נעבוד קצת, נטייל קצת, נשחק קצת וכדומה (ואולי אפילו נלמד קצת).

בעיון זה ננסה ללכת בעקבות השפת אמת, בפרשנותו הנפלאה לדברי חז"ל ביחס לשליחות המרגלים, ונדמה לי שלדברים תהיה משמעות גם לגבי מעשינו ועיסוקינו בחופש הגדול.

דברי המדרש

שמה של הפרשה והסיפור המרכזי שבה הוביל את חז"ל לדיון מעניין בנושא השליחות. תוך כדי דיון קצת הלכתי הנוגע להלכות שבת, אומרים לנו חז"ל כך:

"אם היה שליח מצווה, מותר לו לפרוש בכל עת שירצה (כלומר, מותר להפליג בספינה גם בימים הסמוכים לשבת). למה? מפני שהוא שליח מצווה, ושליח מצווה דוחה את השבת. שאין לך חביב לפני הקב"ה כשליח מצווה, שהוא משתלח לעשות מצווה ונותן נפשו כדי להצליח בשליחותו" (תנחומא שלח א').

בהמשך, המדרש מביא כדוגמא לשלוחי מצווה את המרגלים ששלח יהושע ליריחו , ומוסיף ואומר כך:

"עשו עצמם קדרים (מוכרי קדים מחרס) והיו צווחים ואומרים: 'הרי קדירות, כל מי שרוצה יבוא ויקנה'. ולמה? שלא ירגיש בהם אדם, לכן כתיב 'חרש' (ו)קרי בו חרס".

המדרש מסיים בהשוואה קיצונית ומפתיעה:

"כמה נתנו עצמם שני צדיקים אלו (מרגלי יהושע) לעשות שליחותן, אבל שלוחין ששלח משה היו רשעים".

הסבר השפת אמת למדרש

השפת אמת התייחס למדרש זה בתורות רבות, והעניק לו משמעות רלוונטית חשובה. באחת מהתורות הללו הוא גם מסביר את הרקע בפסוקים שהוביל את חז"ל לדבריהם:

"דקשה להמדרש: (ל)מה (היה) ציווי השליחות, מאחר שלא הוטב בעיני ה'? (אלא) רק כי היה עצה להינצל על ידי שה' יתברך עשה מזה מצווה, והיה להם לילך בתורת מצווה. אף כי היה רצונם מעצמם לשלוח מרגלים, מכל מקום עתה, שהיה להם ציווי מה' יתברך - היו צריכין למסור ולבטל רצונם לעשות רק כדי לעשות רצון ה' יתברך, וממילא היו ניצולים, ובאופן זה היה טוב השליחות" (תרל"א במדרש").

כדי להבין היטב את דבריו של השפת אמת, עלינו להיזכר בדבריו של רש"י בתחילת הפרשה. רש"י עומד על הסתירה הקיימת בין תיאור שליחת המרגלים בפרשתינו, ממנה משמע כי יוזמת השליחות היא של הקב"ה, לבין מה שנאמר בתחילת פרשת דברים, שם משמע שהיוזמה באה מצד עם ישראל. רש"י הסביר זאת כך:

"שלח לך - לדעתך. אני איני מצווה לך, (אלא) אם תרצה - שלח. לפי שבאו ישראל ואמרו 'שלחה אנשים לפנינו' ומשה נמלך בשכינה....

"על פי ה' - ברשותו, שלא עיכב על ידו".

רש"י מבאר לנו שהיוזמה הראשונית לשליחת מרגלים באה אמנם מעם ישראל, אך לאחר מכן נתן לכך הקב"ה אישור, והשליחות נהייתה חלק מהרצון הא-לוקי.

השפת אמת שואל מדוע בסופו של דבר ציווה ה' על שליחת המרגלים, והרי מלכתחילה הוא לא רצה זאת. הוא מסביר כי מדרש חז"ל בא לענות בדיוק על השאלה הזו. כאשר עם ישראל רצה לשלוח מרגלים לארץ ישראל, היו לו, מן הסתם, מניעים רבים ושונים: זה רוצה לדעת את המצב הכלכלי, זה רוצה לדעת את המצב הביטחוני, זה רוצה להכיר את סוג האנשים היושבים שם וכדומה. כאשר הקב"ה שמע על יוזמת השליחות, הוא העלה אותו דרגה - הוא לקח מעשה של חול ונותן לו מימד של קודש, על ידי הציווי והמצווה לכך. כאשר שהקב"ה מצווה בסופו של דבר על שליחת המרגלים, הוא הופך את היוזמה האנושית הסתמית למצווה.

פשר חטא המרגלים

השפת אמת ממשיך ומבאר, על פי דבריו, את פשר חטא המרגלים. בשלב הזה, לאחר שצוו מה' על שליחותם, עמדו בפני המרגלים שתי אופציות. הייתה להם אפשרות ללכת לשליחותם כשבראשם מהדהדים המניעים האנושיים הריאלים שלהם. מצד שני, הייתה להם אפשרות נוספת, והיא ללכת למשימתם כשלוחי מצווה, כאשר מה שמניע אותם זהו הצו הא-לוקי. המרגלים חטאו בכך שהם בחרו את האופציה הראשונה: מבחינתם הם לא הלכו כ'שלוחי מצווה', אלא כאנשים בעלי אינטרסים אישיים או לאומיים מתחום החול.

מהו פשר ההבדל המהותי בין שתי האפשרויות, ומדוע היה זה חטא כה גדול לבחור באפשרות הראשונה? נראה לי שיש להסביר את עומק הדברים כך: כאשר אדם יוצא למשימה ממניעי חולין, הרי שמבחינתו מה שעומד במרכז משימתו הוא האדם. אם כך, 'בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו' - השגחת ה' עליו להצלחת משימתו היא ברובד האנושי. אם נתרגם את זה לענייננו, נאמר שאם אכן יש בארץ ישראל ערים מבוצרות וגיבורים גדולים, שברובד האנושי הפשוט קשה לנצחם - השליחות אכן תכשל. אבל, אם אדם רואה בשליחותו שליחות מצווה, וכל מניעיו ומטרותיו בשליחותו הם מניעים של קדושה וקיום של רצון ה', הרי שבמבט זה על השליחות הוא מבטל את עצמו, את כבודו ואת רצונותיו ומפנים בקרבו את התחושה שהוא רק שליח של ה'. אם כך, מי שעומד במרכז השליחות הוא הקב"ה, ובמצב כזה ההשגחה כבר פועלת בצורה הרבה יותר עוצמתית ומיוחדת: הקב"ה עצמו יעזור ויסייע באופן ישיר, גם אם ברובד האנושי הדברים נראים אחרת.

כלי חרס

את הרעיון הזה משליך השפת אמת ביחס לכל מצווה ומצווה. הוא מקשר זאת להמשך המדרש בנוגע למרגלי יהושע, שהתחפשו לקדרים המתעסקים בכלי חרס:

"כי גם אדם המקיים מצוות בוראו, שנשתלח בעולם הזה כדי לעשות רצונו יתברך, נקרא שליח מצווה בודאי... וכן בכל מצווה, אם האדם מבטל באמת כל רצונו, אף לא (כדי) לזכות במדרגות, (אלא)רק כדי לעשות רצון ה' בלבד, נקרא שנותן נפשו בשליחות. כי אם (היה) מצרף חפצו (כלומר - רצונו האישי) אינו שליח. וזהו שכתוב בשליחי יהושע 'חרש' - שעשו עצמן קדרין וכו', שכלי חרס אין החשיבות (בכלים עצמם, אלא) רק (ב)תשמיש שבה, אבל גוף החרס אינו כלום...

שמעתי מאמו"ז ז"ל טעם שאין כלי חרס מקבל טומאה רק מתוכו, כיוון שאין לו מצד עצמו חשיבות (אלא) רק מצד שיוכל לקבל בו...וזה הכלל שצריך האדם לבטל כל החיצוניות שלו ולהיות בטל למה שהוא מוכן לעשות רצונו יתברך, כי גוף האדם (הוא) רק כלי להשראת הקדושה ולהיות נעשה על ידו כבוד שמים" (תרל"ג "ובמדרש").

נפתח בהסבר המשל: כלי חרס הוא כלי פשוט וזול. אין ערך לחרס עצמו, ומה שחשוב בכלי זהו רק השימוש שלו. זו גם הסיבה, לפי השפת אמת, לכך שכלי חרס מקבל טומאה רק אם הטומאה נכנסה לתוכו: היסוד העיקרי והערך המשמעותי בכלי כזה הוא החלל שבו משתמשים, ולאו החומר של הכלי עצמו.

הנמשל לעניין זה ברור. גוף האדם הוא בעצם הכלי של האדם: אין צורך בחומר שממנו עשוי הכלי, שהרי הוא גשמי, סופי ומתכלה. הערך שיש לגוף האדם הוא בתוכן ובמטרה שממלאים אותו. רק אם אדם משתמש בגופו לתוספת קדושה והוספת כבוד ה' בעולם, הוא בעל משמעות וחשיבות.

שליחות האדם

השפת אמת מסביר (בשם סבו) שכל אדם שנמצא בעולם הוא בעצם שליח. שליחותו היא בכך שהוא מקבל מהקב"ה רשימת משימות ומטלות - המצוות. בכל מצווה ומצווה שאדם עושה עליו לדעת שהדבר שאמור להניע אותו בקיום המצווה הוא לא הרצון הפרטי שלו, גם אם יש לו מטרות טובות. על האדם לדמות את עצמו לכלי החרס, ולזכור שבמצווה שהוא עושה הוא מקיים את רצון ה', וזה, ורק זה, הדבר שאמור להניע ולכוון אותו בקיום המצווה. זהו ההבדל בין הגדרת האדם שמקיים מצווה כאדם שמקדם את עצמו ואת רצונותיו, לבין הגדרת אדם כ"שליח מצווה", שמעלתו, כמובן, גדולה הרבה יותר.

ביטוי מעניין להבנת עניין הביטול במעשי האדם מופיע באותה תורה משנת תרל"א:

"וכן עניין הביטול: לידע שהוא רק כגרזן ביד החוצב בו ממש. ואינו (אלא) רק כלי המוכן לעשות רצון ה' יתברך, אבל לא לצרף רצון עצמו כלל"

אין זו עבודה קלה, לחיות בתחושה של "כלי" ושל "גרזן ביד בחוצב", אבל כאשר האדם עובד על עצמו כדי להגיע למעלה זו - כל חייו הופכים לשליחות של מצווה.

אלי סהר והרופא

אנו נרצה לקחת את דבריו של השפת אמת צעד אחד קדימה, ולאמץ את הדברים לא רק לגבי עולם המצוות, אלא גם ביחס לעולם הרשות. נסביר את הדברים באמצעות שתי דוגמאות:

1.כאשר רופא מטפל בחולה הוא יכול לעשות זאת לשם הפרנסה והכבוד. מצד שני, אם הוא אם יפעל מתוך מניעים של הצלת נפשות, הוא נכנס כבר לתחום שליחות המצווה.

2. כולנו מכירים את אלי סהר - פרשן הכדורסל של משחקי מכבי ת"א בימי חמישי. בהיותו אדם שומר תורה ומצוות, הוא מקפיד שעבודתו לא תפגע בעולמו הדתי. כאשר מכבי ת"א שיחקה את משחקי הגמר שלה, ויתר אלי סהר על השתתפותו בשידור המשחק, מכיוון שהוא גלש לתוך השבת בישראל (למרות שבמקום השידור לא היה הדבר כרוך החילול שבת). כשהסביר אלי סהר את שיקוליו, הוא אמר שאין הוא רואה בעבודתו בטלוויזיה מקור פרנסה בלבד, אלא היא גם בסיס לקידוש שם שמים ברבים. זוהי דוגמא טובה לכך שגם בדבר שהוא איננו מתחום הקודש, אלא הוא מוטבע עמוק בתוך עולם החול, יכול אדם למצוא את עצמו כ"שליח מצווה".

לקראת החופש הגדול עלינו להפנים בליבנו, שהבחירה כיצד להגדיר את עיסוקינו ומעשינו - בזבוז זמן או שליחות מצווה - תלויה אך ורק בנו.