פתיחה
אנשים מאז ומתמיד חיפשו אחר האמת, אחר הקדושה, אחרי הדברים שמעבר לתפיסה האנושית הרגילה. בימינו אנשים נוסעים למזרח כדי "לחפש את עצמם", אבל החיפוש האמיתי המגיע משם הוא דווקא חיפוש עבור התשובות לשאלות המאוד נוקבות שהם ברחו מהם לאורך כל חייהם, הקשורים בקדושה ובנוכחות האלוקות בעולם, האם זו הדרך "למצוא" את הקב"ה? בעיוננו הפעם, ננסה לעמוד על שתי דרכים של התגלות ה בעולם, והאפשרויות להגיע דרכם אל ה, אל הקדושה, אל האלוקים.
ההתגלות הטבעית
הפרשה (ו, ב-ג) פותחת בשתי האפשרויות של ההתגלות:
"וידבר ה אל משה ויאמר אליו אני ה: וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די ושמי ה לא נודעתי להם:
אנו רואים כאן שני שמות של הקב"ה שנאמרים למשה: שם ה ושם ש-די. מהו טיבם של כל אחד מהשמות הללו? נתחיל בביאור משמעות שם ש-די. ר צדוק (תורה ג) מביא את דברי ר שמחה בונם מפשיסחא שפירש את שם ש-די כשם האלוקים שקשור לענייני הבריאה:
"ש-די - שאמר לעולמו די. שמזה יספיק שיכיר הנברא מלכותו יתברך שמו. והוא, כי תכלית מכוון הבריאה שיכיר האדם מלכותו ומכל מה שנברא יוכל האדם ללמוד (=להכיר במציאות ה). וכמו שאמרו (בגמרא בעירובין ק:) אלמלא לא ניתנה תורה, היינו למדים צניעות מחתול, גזל מנמלה עריות מיונה. והיה העולם מרחיב והולך שיוכלו להכיר יותר מלכותו עד שאמר להם הקב"ה שאין צריכים להתפשט יותר, כי יש די בבריאה שנברא עד היום להכרת כבוד מלכותו יתברך. והנה אברהם אבינו ע"ה היה הראשון להכיר אלוהותו יתברך בעולם והסתכל בבריאה וממנה למד... תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג?! עד שהציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני בעל העולם".
ר צדוק, ע"פ ר שמחה בונם, אומר, ששם ש-די הוא סוג של התגלות טבעית, מעשית. ה ברא את העולם בשם ש-די, ודווקא בשם הזה. המטרה שעמדה מאחורי הבריאה הייתה כדי שיכירו את מציאות ומלכות ה בעולם, ויגיעו להכרה הזאת ע"י התבוננות בבריאה. דוגמאות "חיות" לכך הן החתול, הנמלה והיונה, שמהם היה האדם לומד להתנהג בדרך ישרה ונכונה, למרות שעדיין לא קיבל לידיו את החוק הכתוב מהתורה. עוד מוסיף ר שמחה בונם, שהייתה אפשרות שהבריאה תתרחב יותר וכך תוכר יותר מלכות ה בעולם, אך הקב"ה סבר שמה שיש עכשיו מספיק, "וירא אלוקים כי טוב".
גם היום, למי שקצת מתמצא בסרטי טבע המצליחים לחדור לתוך כוורת דבורים או מאורת נחשים וכיו"ב, אפשר לראות את נוכחות ה בעולם, כיצד הכל בגוף החיה הנידונה מדויק, כיצד היא מצליחה להבין תהליכים שלאדם לקח שנים להבין, וגם להבין את תפקידה בשרשרת המזון הכללית. החוקרים החילוניים מסבירים את התהליכים האלו כאבולוציה - החיה מצד עצמה סיגלה את עצמה במשך השנים וכך הגיעה לצורה ולמקום שהגיעה. לעומתם, חוקרים דתיים, ובראשם החוקר הדתי הראשון, אברהם אבינו, מבינים שיש מישהו מלמעלה שמסובב ומנהל לנו את העולם, וכל זה מהבריאה עצמה. מהבריאה בלבד אברהם מסיק שיש בורא לעולם, משם ש-די בלבד הוא מגיע להכרה במציאת ה בעולם, וממנו לאבות ולכלל האנושות.
ההתגלות העליונה
לאחר שעסקנו בשם ש-די הנוגע למציאות ולבריאה המוכרת לנו, נעבור להתגלות השנייה - הרוחנית העליונה, שאותה מייצג משה רבינו, ואף אחד לפניו לא חידש אותה, גם לא האבות. עד עכשיו למדנו שעל האדם ללמוד מסביבתו ודרכה להגיע לה, כאן הכיוון הוא הפוך. הקב"ה שם את התורה, וע"י לימודה מגיעים למציאות ה בעולם:
"ושם הווי"ה הוא הדעת דמשה רבינו ע"ה, שהוריד תורה מן השמים, מה שהשם יתברך מאיר ללב שלא ע"י התבוננות בבריאה. ואף דכתיב וירא אליו (לאברהם) בשם הווי"ה מכל מקום כתיב ושמי ה לא נודעתי להם - דדייק לא נודעתי...כי התורה דרכיו של השם יתברך. ובמשה רבינו עליו השלום כתיב: הודיעני נא את דרכך, וכתיב: יודיע דרכיו למשה, היינו כי הורה לו דרכו למעלה מהשגת שכל אנושי".
יש לנו כאן מדרגה חדשה, גבוהה יותר, שבה ה מאפשר לרדת לנבכי מציאותו בעולם. הדרך להגיע לה עכשיו היא לא מדברים מוחשיים, מהבריאה, אלא מהדברים שמעבר לה. התורה היא דרכי הנהגתו של ה בעולם. אם עד היום את ההנהגות למדנו מנמלה וחתול, הרי שעכשיו יש לנו את התורה על ענפיה השונים, שבהם מוצגות דרכי ה, ויותר מזה - מי שילך בדרכים האלו יתקרב לקב"ה יותר.
הדרך הזו מיוצגת ביותר ע"י משה שהוריד את הדרכים האלו לבנ"י ובמידה מסוימת לעולם. משה, נמדד בספירה "דעת", שמשמעותה השילוב בין החכמה האלוקית לחכמה המעשית. משה ביקש לדעת את דרכי ה. כשהתורה משתמשת במושג "וידע" היא מתכוונת לחיבור פנימי עמוק מאוד, כמו באדם וחוה - "וידע אדם את חוה אשתו".
ר צדוק עצמו טוען שלמשה הייתה מידה מיוחדת של "דעת":
"דמשה רבינו עליו השלום היה פנימיות הדעת וכל הליכתו ודרכו היה בבחינת דעת...והוריד התורה הקדושה שנקראה דעת...כי התורה דרכיו של ה יתברך".
משה לא מסתפק בהכרה אלא רוצה לדעת את הפנימיות שבדרכים אלו, לדעת איך ה מנהיג את עולמו, וכמו שאמרנו, בסופו של דבר לדעת גם מהם הדרכים בכיוון השני - בכיוונו של הקב"ה.
רבות הדרכים
ר צדוק במהלך כל דבריו, אומר שהייחוד של האבות היה שלמרות שלא הייתה להם תורה כתובה:
"והיינו שבאמת השיגו שיש קדושה גבוהה משכל אנושי אבל לא נודעתי להם, היינו שיהיה הליכת דרכם בבחינת דעת, וזהו שנאמר: האלוקים אשר התהלכו אבותי לפניו היינו שהקב"ה לא הנהיגם".
דרך עליונה מעשית, עדיין הצליחו להשיג אותה מצד עצמם וצדיקותם, ואף הם זכו להתגלויות בשם ה, והגמרא אומרת שלמדו מעצמם - נעשו להם שני כליותיהם כשני רבנים ולמדו מהם תורה.
הקשר לפרשתינו, שהוא פחות חשוב לענייננו הוא שלאבות, שלא ידעו לכאורה את דרכי ה והנהגותיו בעולם, היו כל הסיבות לערער על אירועים שקרו להם, כדוגמת עקידת יצחק לאברהם לאחר הבטחה מפורשת של "כי ביצחק ייקרא לך זרע". היה מובן אם אברהם היה מערער ואומר מילה אחת, למה? - אך הוא אינו אומר זאת והולך לעקוד את בנו. לעומתם, משה שיש לו את הבחינה הזו של הדעת, מערער על שליחותו מאת ה פעם אחר פעם.
מהי הדרך הנכונה היום? לר צדוק אין שום צל של ספק:
"ומשניתנה תורה אין לאדם להשכיל להשיג אלוהותו יתברך שמו מצד שום שכל רק מצד התורה הקדושה"
ר צדוק אומר שהדרך למעלה היא דרך הדרך השנייה בלבד. מדוע? הרי קודם תיארנו את נפלאות כוורת הדבורים ואיך שדרכה אין לומר דבר חוץ מ"מה רבו מעשיך ה". מדוע דוחה אותה ר צדוק בביטול גמור?
כנראה, שהדברים העומדים ביסוד הדברים, הם האמת והדרך להגיע למטרה. כמו שראינו שיש חוקרים דתיים כאברהם אבינו שמשייכים את העוצמה בבריאה לקב"ה, יש חוקרים, בעצם רובם, שמשייכים את החוקיות והעוצמה לטבע עצמו. כל תורת האבולוציה מבוססת על-כך שזנים מסוימים התפתחו בכוחות עצמם בלבד כדי להישרד, וכך אנו מגיעים בדיוק להיפך ממה שרצינו - לאי הכרה במציאות ה בעולמנו.
דבר נוסף, שכנראה הוא מה שעומד בבסיס דבריו של ר צדוק, הוא השינוי ברמת ההתגלות שעובר עתה העולם. פעם ההתגלות הייתה ליחידים כמו האבות, ולרמה כזו לא דרושה התגלות גדולה כמו ההתגלות העליונה. עכשיו, כשמתחילים שלבי היציאה ממצרים ועם ישראל עומד לקבל את התורה, יש שלבים בהתפתחות ההתגלות מהטבעיות לעליונות. מהתגלות של יחידים, דרך עשר המכות, קריעת ים-סוף, ומעמד הר-סיני, שבו ההתגלות האלוקית מגיעה לשיאה. במצב כזה, שהאלוקות כבר כאן ונמצאת אצל כל אחד מישראל, אל לו ללכת ולחפש במקומות "טבעיים" אלטרנטיביים את הקדושה או את האלוקות. היא נמצאת אצלו, בתורה. "הפוך בה והפוך בה - דכולא בה!