פתיחה
פרשתנו פותחת בתיאור משפחתו של יעקב בארץ כנען. ברקע מתבלטים החיכוכים בין יוסף לבין אחיו. שיא החיכוך מגיע בהמשך הפרשה, כאשר האחים שוקלים להמיתו ורק לאחר מכן יהודה מציע למכרו לארחת ישמעאלים, וכך בעצם "להיפטר" ממנו. הראייה הראשונית תופסת דווקא את האחים כאלו שנהגו לא נכון במעשיהם, ואולם בעיוננו נביא את דברי ר צדוק (תורה ח) ששופך אור שונה על העניין.
מי אשם במכירת יוסף
המדרש בתנחומא לפרשת תולדות אומר:
"אמר רבי שמעון בר יוחאי: גדול הוא השלום, שדיברה תורה דברי בדאי בשביל השלום. ואי זה: כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם ".
הציטוט של המדרש אינו מפרשתינו אלא מסוף כל העניינים שבין יוסף לאחיו, ולאחר מות יעקב. ר צדוק משתמש בעקרון שמופיע במדרש על מנת לענות על שאלה אחרת:
"חיה רעה אכלתהו - טרף טורף יוסף. לכאורה הוא פלא שיעקב אבינו ע"ה שמידתו אמת יוכל לצאת מפיו דבר שאינו אמת, וגם למה כתבה התורה דבר שאינו אמת".
המדרש בבראשית רבה מציע דרך פתרון אחת:
"נצנצה בו רוח הקודש חיה רעה אכלתהו - זו אשתו של פוטיפר".
ר צדוק דוחה את ההסבר הזה, בטענה שהוא עוד לא קרה ולכן לא היה צורך להגיד שחיה רעה אכלתהו כי הוא לא אמת. ר צדוק מביא לנו הסבר אחר, ששופך לנו אור חדש על כל הפרשיה:
"אבל באמת יוסף בירידתו למצרים הוצרך לתקן עוון לשון הרע שדיבר על אחיו. ואיתא בערכין (טו:): המספר לשון הרע מגדיל עוונות נגד ג עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ומטעם זה היה כח לאשת פוטיפר להתגרות בו מפני שלא תיקן עדיין פגם לשון הרע שאז היה סבור שכדין סיפר עליהם לאביהם כדי שיוכיחם. ואז באותה שעה עד שלא תיקן קלקול לשון הרע אמר יעקב אבינו אמת - חיה רעה אכלתהו - על הנחש שנקרא חיה רעה. ושורש פגם הנחש קנאה, תאווה וכבוד שמהם מסתעף עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, והבעל לשון הרע מגדיל עוונות כנגד שלושתן".
ר צדוק טוען שיעקב אמר אמת, למרות שבאמת יוסף לא מת. הוא אומר, שכל עניין הירידה למצרים הוא עונש שנועד ליצירת תיקון על לשון הרע שאמר יוסף על אחיו לאביהם. מה שאומר המדרש, שלאשת פוטיפר היה כוח לנסות ולבצע עם יוסף את גילוי העריות, היה בגלל שיוסף לא תיקן עדיין את פגם לשון הרע שמוביל לעבירות כאלו. ידועים דברי רש"י שם (ל"ט, יא) המצוטטים ממסכת סוטה דף ג:
"ויהי כהיום הזה ויבוא הביתה לעשות מלאכתו. רב ושמואל: חד אמר מלאכתו ממש, וחד אמר לעשות צרכיו עמה, אלא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו"
יוסף לפי אחת השיטות כבר היה על הדרך לבצע את החטא, אבל מה שהציל אותו היה לפי המדרש דמות דיוקנו של אביו שנגלתה אליו, או במילים אחרות, חינוכו הטוב מבית שלא אפשר לו לעשות זאת. כל זמן שיוסף לא תיקן את דרכו, זאת אומרת לא חזר בתשובה על פגם לשון הרע שסיפר, הוא עדיין שבוי בידי הנחש, דהיינו החיה הרעה עדיין אוחזת בו.
מדוע דווקא למצרים
יש שני דברים מעניינים ששווה להתייחס אליהם בעניין הנחש. הראשון, שכשיוסף מגיע לאחיו, הם זורקים אותו לבור הריק שאין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו. כאילו אומרים לו האחים, לך לנחשים, אתה פועל כדרך שהם פועלים. השני, שאורחת הישמעאלים נוסעת דווקא למדין, אבל בסופו של דבר יוסף מגיע דווקא למצרים. אנו יודעים מממצאים ארכיאולוגיים שהסמל של מצרים העתיקה היה הנחש, שהיה קשור לראשי המלכים המצריים, ואולי היה אחד מהסמלים של הארץ. לשם בדיוק נשלח יוסף על מנת שיתקן את פגם הנחש שבו - לשון הרע.
בסופו של דבר, יוסף באמת חוזר בתשובה בכלא, מה שלא עשה במשך עשר שנים במצרים:
"ואחר כך בניסיון (בית הכלא) תיקן הכל במצרים שמזה הבין שטעה במה שסיפר לשון הרע על אחיו ותיקן פגם לשון הרע ונעשה על ידי הניסיון למידת צדיק".
חשוב לציין לקראת סוף הדברים שלא יוסף האשם על הורדתו למצרים. האחים הם אלה שבידיים שלהם ובדעה צלולה מכרו אותו למדיינים. הרעיון הוא שההשגחה היא שכיוונה את כל העניין, כמו שנרמז בתחילת דבריו של ר צדוק, שיעקב ידע על כל העניין, והבין שזהו תיקון.
סוף דבר
יוסף, כשאמר לאביו את מה שראה מאחיו, היה בטוח שהוא נוהג בדרך הרצויה והנכונה. גם בדברים האלה, הנכונים או לא, אנו רואים שמדובר בלשון הרע, שהתוצאות שלה כמו שאמר לנו ר צדוק, הרות אסון, מנתק בין אנשים בגלל שנפגעו במישור המצומצם ועד שלוש העבירות החמורות שנגרמות כתוצאה מאמירת לשון הרע. מה שעוד מניתן ללמוד מהעניין הוא, שגם כאן אין חסינות לשום אדם מלא להגיד לשון הרע, עובדה, גם יוסף הצדיק אמר. כל שעלינו לעשות הוא להתחזק יותר בעניין לשון הרע, דבר ראשון - במודעות. לפעמים לא צריך לספר, ואולי גם לא צריך להקשיב. דבר שני, כדאי וצריך ללמוד מדי פעם הלכות שמירת הלשון לחפץ חיים, ורק לגלות כמה שענייני לשון הרע פושים בקרבנו.
לסיום, מי שקורא בספרי החפץ חיים, לפעמים אומר לעצמו שאולי כדאי פשוט להיברא חירש-אילם, לא לדבר ולא לשמוע וכך להינצל מהעבירה הכ"כ נפוצה הזו. שמעתי מהרב יוסף-צבי רימון, שדווקא החפץ חיים עצמו היה ידוע כדברן גדול, לא כאחד שמיעט לדבר, וחזקה עליו ששמר על כל מה שכתב בספרו..