פתיחה
פרשתנו, הפותחת את ספר שמות הנקרא גם ספר הגאולה, מציגה בפתיחתה את שעבוד מצרים, ואת לידתו של המושיע, משה רבנו. עיקרה של הפרשה עוסק בהתגלות הקב"ה למשה, ואת שלל נסיונות השכנוע מצד הקב"ה שנועדו לגרום למשה לקחת על עצמו את השליחות לגאול את ישראל ממצרים, הנדחים באופן עיקבי ע"י משה. מדרש רבה על הפרשה (ג), מתייחס לאחד הסירובים של משה:
"ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי. אותה שעה דיבר משה שלא כהוגן. הקב"ה אמר לו ושמעו לקולך, והוא אמר והן לא יאמינו לי. מיד השיבו הקב"ה בשיטתו ונתן לו אותות".
בעיונינו הפעם ננסה לעמוד על תפקיד האותות, ומדוע ניתנו דווקא האותות האלו: האם ניתנו כדי להרגיע את משה ולנסוך בו ביטחון, או שמא משה מאמין בכך שה "יצליח" לגאול אותם, ודווקא עם ישראל עצמם צריכים את החיזוק הזה בדמות האותות.
מה מפריע לביצוע גאולה?
מעיון בפסוקים נוכל להבין שהשאלה זוכה למענה משני הצדדים: הן משה והן העם נתפסים בקריאה שטחית כ"חסרי אמונה". נתחיל בדברי ה למשה (ג, יא-יב):
"ויאמר משה אל האלוקים מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים: ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה".
גם בני ישראל נחשדים בקטנות אמונה בדברי משה לה ((ד, א-ח):
"ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה... והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון".
השאלה המתבקשת מהדברים הנ"ל בהתייחס לדבריו של משה נשאלת בוואריאציות שונות גם ע"י הפרשנים השונים: איך מטיל משה דופי בהבטחת הקב"ה אליו שיצליח להוציא את העם, יתרה מזאת, כיצד מעיז משה לסרב לציווי כ"כ ברור של הקב"ה אליו, פנים אל פנים?!
על מנת לענות על השאלה שהוצגה לעיל, נביא מדברי המדרש בשיר השירים רבה פרשה ב, ח, מתאר את מצבם הרוחני של בנ"י ישראל במצרים:
"קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות... ר נחמיה אמר: קול דודי הנה זה בא - זה משה. בשעה שאמר לישראל בחדש הזה אתם נגאלים, אמרו לו: משה רבינו! היאך אנו נגאלין, והלא אין בידינו מעשים טובים??...
רבנן אמרי...אמרו לו: משה רבינו! היאך אנו נגאלין וכל מצרים מטונפת מעבודת כוכבים שלנו?".
המדרש מגלה לנו שמה ש"הפריע" לאמונת בנ"י ביציאתם ממצרים לא היה חוסר אמונה ביכולת ה, אלא דווקא פגם מעשי - איננו ראויים כעת להיגאל, היות ואין בידינו מספיק זכויות (מעשים טובים), או לחילופין - אנו שטופים בעבודה זרה.
סימנים של תיקון
ר צדוק (תורה י"א) מתייחס לשאלות שהעלינו בעקבות המדרש:
"נראה שבוודאי על עיקר הגאולה לא עלה על דעתו חס וחלילה שלא יאמינו... אך היה סבור שיאמרו שהם אינם ראויים לגאולה ועל דרך מה שנאמר במדרש. ועל זה אמר השם יתברך למשה שיעשה להם ג אותות כנגד ג קליפות הקנאה התאווה והכבוד... וישראל היו מוקפין בקליפות מצרים כעובר בבטן אימו, וכנגד זה ציווה לעשות להם ג אותות".
ר צדוק אומר שמשה מעולם לא הטיל דופי בגאולת ישראל. הוא גם היה בטוח שהם יכולים מצד עצמם להיגאל. הוא חשש ממצב שבו ישראל יאמרו לו שהוא הקדים במעט את מועד גאולתם, כי לטענתם הם עדיין אינם ראויים להיגאל. הם שרויים בתוך מ"ט שערי טומאה במצרים, ללא זכויות שיכולות להיזקף לטובתם, מי בכלל מעלה על הדעת שאפשר להיגאל?
ר צדוק אומר לנו שתפקיד האותות הוא לסמל את היכולת של ישראל להיגאל למרות הבנתם כי אין הם ראויים להיגאל בשלב הזה:
אות ראשון - המטה הופך לנחש:
"ויאמר השליכהו ארצה ויהי לנחש והיינו יצר הרע (מידת התאווה, כמו הנחש בגן עדן.)... ואם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ"ד. כיוון שמסיח דעתו מן התורה ושם לבו בענייני העולם הזה - וישליכהו ארצה - מיד ויהי לנחש. מרמז כיוון שמחזיק בו - הקב"ה עוזרו וחוזר ונעשה מטה האלוקים כמו שנברא"
אות שני - היד המצורעת:
"ואח"כ אמר אות ב כנגד קליפת הכעס שהיא אין לה חלק כלל בישראל שמטעם זה המצורע שבא על לשון הרע (שמסתעף מקליפת הקנאה) משתלח חוץ לג מחנות ועל זה בא האות והנה ידו מצורעת, ומכל מקום אח"כ - והנה שבה כבשרו - שזה גם כן אפשר לתקן ע"י התשובה".
בשלב הזה, אומר ר צדוק, מגיע תפקידם הייחודי של האותות. בכלל, מהו אות? בפשטות אות הוא סימן למשהו שיקרה בעתיד. כאן האותות באמת מראים על העתיד, אך יש להם נגיעה גדולה מאוד גם להווה. האותות, כמו שמבין אותם ר צדוק לא באים לתקן, או במילים אחרות לעשות את העבודה בשביל בנ"י. הם באים להודיע לבנ"י שהם עתידים להיגאל, אך זה תלוי בעבודתם שבהווה. אמת, כרגע הם אינם ראויים לגאולה, אך כביכול ע"י האותות שמשה מבצע להם, הקב"ה אומר להם - הגיעה שעת גאולתכם ועליכם לתקן את דרכיכם. עליכם להסיר מתוככם עכשיו, בהווה, את הקליפות שגלות מצרים הדביקה עליכם, כדי שתהיו ראויים לגאולה בעתיד.
גם בפסוקים עצמם מקבל הפירוש הזה בסיס. לאחר פגישת משה ואהרן את זקני העם וביצוע האותות, התורה בוחרת לתאר את תגובת העם במילים אלו:
"ויאמן העם, וישמעו כי פקד ה את בני-ישראל וכי ראה את עניים, ויקדו וישתחוו"
אין כאן ביטוי של גאולה עכשווית, אלא ביטוי של אמונה, ויאמן העם. העם גם מבין שעכשיו זו רק ההתחלה - כי פקד ה, לא שהוא הולך לגאול עכשיו, בימים אלו, אלא מאוחר יותר. תפקיד האותות הוא כנגד טענתו של משה ש"הם לא יאמינו לי" כי הם החליטו שהם לא ראויים - אתם ראויים אם תעשו תשובה.
האות השלישי
האות השלישי, מקריאה פשוטה של הפסוקים, נתפס כאות של מוצא אחרון, מעין אות לא נצרך, שרק אם לא יאמינו לאותות הקודמים אז ניתן לבצע את ה"נוק-אאוט" של האות השלישי - לקחת מים מהיאור, לזרוק אותם על הרצפה והם יהפכו לדם. מה טיבו של האות הזה, ומדוע הוא מגיע רק כאופציה אחרונה בהחלט?
ר צדוק אומר, שהאות הזה ניתן דווקא לטענת בנ"י שהם אינם ראויים כי הם שטופים בע"ז. שני האותות הקודמים התייחסו יותר לטענת משה - שהם לא יסכימו לקבל ממנו כי הם לא ראויים, אך האות הזה מתייחס לטענת בנ"י בלבד: איך ניגאל - והלא אנו שטופים בע"ז? משה מאמין שניגאל - אך אנו עצמנו לא מאמינים!
"מה שאין כן אח"כ כשהראה להם האות ג - נגד מה שאמרו שכל מצרים מטונפת מעבודה זרה שלנו. ועבודה זרה של מצרים היה הנילוס, ולכן הראה להם המים שהפכן לדם. וכשיתוקן הכל יתבטל מכל וכל העבודה זרה, ולא יהיה לה שורש וענף ועל כן לא חזר לקדמותו"
האות השלישי, כמו שאמרנו לעיל, ניתן כמוצא אחרון. תפקידו למגר את התחושה בישראל שאבדה התקווה לגאולה העתידית היות והם משוקעים לחלוטין בעבודה הזרה של מצרים. היאור, סמל העבודה זרה במצרים - לוקה. הסמליות שבאות הזה, שגם דבר גדול כמו היאור, הנהר הגדול בעולם, יכול להיאבד. עוד יותר סמלית היא הדרך - לא כל היאור נהפך לדם - אלא רק כמות מזערית ממנו - כוס אחת בלבד, אך מה שהדבר בא להראות לנו, שגם הדברים הגדולים יכולים להיעלם אם מתחילים לעבוד עליהם בצורות קטנות: טיפה ועוד טיפה - תוביל להשמדתו של היאור - של העבודה זרה של מצרים שטבועה עמוק בתוך ישראל.
סוף דבר - אין פתרונות קסם
ראינו שיש לגאולת מצרים שלבים, והם מתבטאים יפה בשלושת האותות שמשה מבצע להם. בנוסף, אותות אלו אינם קסמים כמו שחושבים פרעה והחרטומים, אלא הם סימנים לתחילת העבודה על המידות שתוביל לגאולה השלימה. אין פתרונות קסם שפתאום יגרמו לעם ישראל לצאת ממשבר הגלות במצרים. אין דבר כזה שפתאום הם יהיו נקיים מעבודה זרה או מקליפת הקנאה לדוגמה, תוך שניות מעת ביצוע האות. האותות בצביונם בנויים משלבים - יש את שלב הגלות, ויש לאחר מכן, רק אם נעשית פעולה כלשהי - ורק אז - שינוי במצב ה"גלותי".
גם בימינו אין פתרונות קסם. אי אפשר מלימוד של כמה דפי גמרא להיות תלמיד-חכם, ולא מלימוד של כמה סימנים במשנ"ב להיות פוסק הדור. גם אם עובדים על כמה מידות זה לא מספיק להיקרא "צדיקים". הדבר הזה שונה במובנים רבים מתרבות ה"אינסטנט" של ימינו, שבה הכל מגיע בלחיצת כפתור אחת. הדברים קשים להשגה ולביצוע, וגם כשנדמה שהם מושגים - הם עדיין לא מושגים, כי תמיד אפשר לחדש ולגלות עוד.
מהאות השלישי ניתן ללמוד שגם דברים עצומים כמו היאור, יכולים טיפה אחר טיפה להישמד. גם דברים גדולים, שנראים בלתי אפשריים לביצוע או להבנה - יכולים להיות כאלו אם הם נעשים שלב אחר שלב, וזו כנראה כוונת האותות שהקב"ה נותן למשה כדי שיבצעם לבנ"י.