בכל ט' באב ב8- שנים האחרונות, אני חוזרת ל-ט' באב ההוא.
ט' באב היה ביום ראשון, כך שהוא נכנס לנו היישר מתוך השבת. באותה שנה התקיים בנו 'עומדים צפופים ומשתחווים רווחים', אך לא בירושלים, אלא בנווה-דקלים. היישוב היה מלא בתושבים ובאורחים (שב"חים קראו להם אז), אנשים רבים שהסתובבו כסהרורים ואני ביניהם.
היינו כמו בועה סגורה. ולמה כמו? אכן הגוש היה סגור ומסוגר, וידענו כי החל ממוצאי ט' באב גם המעבר מיישוב ליישוב בתוך הגוש יהיה מורכב יותר מקודם.
היינו בועה של אהבה, בועה של יחד, בועה של אופטימיות חסרת תקנה, ויש שיאמרו - עיוורון. האנשים כונסו שוב ושוב -פעם רק תושבים, פעם רק אורחים, פעם גם וגם - לרומם, לעודד, לחבר... אך מדבר אחד אי אפשר היה לברוח - מגילת איכה.
מעולם לא נגעה בי מגילת איכה, מעולם לא זעזעה, מעולם לא חייתה כמו באותו ליל ט' באב תשס"ה. ישבנו מעגלים מעגלים של אנשים על הארץ ברחבת בתי הכנסת. קולות הקוראים התערבבו זה בזה.
וגם קולות הבכיה.
סהרורים היינו, כמו חיים במימד אחר. מריחים את ריח השריפה ומייחלים לבן-דוד. מביטים ביופי ותוהים כיצד יאבד. "נחלתנו נהפכה לזרים בתינו לנוכרים" (איכה, ה, ב)
מגילת איכה מתארת זוועות רבות, דברים שאי אפשר לתפוס בכלל. החורבן היכה בנפש כמו גם בחומר. הכל התפורר - האדם והעם. אך באותו ערב כל המגילה התכנסה לפסוק הנורא הזה. "נחלתנו נהפכה לזרים בתינו לנוכרים" (איכה, ה, ב).
למחרת נסענו לבית הקברות. עצרת תפילה עם מתינו לעורר רחמים. לעורר רחמים יחד עם אלו שעתידים היו להיטלטל למסע נוסף, כבר אחרי שהובאו למנוחת עולמים בחול הרך והמלטף של גוש קטיף. והם קמו מקברם ובכו עימנו. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה גברים צעירים בוכים ומיבבים. מקום שבו צריך להגן על המתים הוא מקום שבו מרגישים את החורבן מעקצץ על העור. שמש של אמצע אוגוסט בגוש קטיף קפחה על ראשינו, ואנחנו טבענו בדמעות.
חורבן גוש קטיף - האיום והנורא - אינו מגיע לקרסולי אותו חורבן איום ונורא המתואר במגילת איכה ובאגדות החורבן. אך תמצית ט' באב הייתה שם: "בתשעה באב--נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה, ובשנייה, ונלכדה בית תור, ונחרשה העיר." (סוטה, ד, משנה ו).
חצות היום. הזמן בו החל להישרף המקדש. הזמן בו "בכל דור ודור נולד בט' באב בחינת המשיח" (ר' צדוק מלובלין). ובאמת אנו רואים בשנים האחרונות הרבה מאוד 'בחינות משיח' - עם ישראל שב לארצו, הארץ נותנת פריה בעין יפה ו"אין לך קץ מגולה מזה".
ואנו רואים גם סימנים מובהקים של עקבתא דמשיחא (סוטה, מט ע"ב): החוצפה גוברת, והיוקר מאמיר (מחאה חברתית?), והיין ביוקר (מס על אלכוהול?), ומלכות תהפך למינות (שלטון ללא תורה), בית וועד יהיה לזנות (המרוץ לרבנות הראשית? רבנים נחקרים על שוחד ואונס?). ורק את סוף הגמרא הזו אנו מתקשים לעיתים לזכור - "ועל מה יש לנו להשען? על אבינו שבשמיים"
"השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם" (איכה ה', כא)