חכם אחד סיפר לי סיפור שקשה לי לשכוח, במיוחד ככל שמתקרב תשעה באב: בעיירה מרוחקת ושגרתית היו חיים רגילים ושלווים. יום אחד נולד לו תינוק עם... יד אחת. לא פחות ולא יותר. יד אחת. הכאב בבית היה גדול, אך ההורים (שלא היו הכי מאושרים) קיבלו את הילד, אהבו אותו וגידלו אותו. הבעיה החלה כאשר נולד עוד תינוק כזה כעבור חודשים מספר. ועוד תינוק, ועוד תינוק. לאחר מספר שנים תושבי העיירה הבינו שזהו-זה - גורל בניהם וצאצאיהם הוא לחיות עם יד אחת. וכך היה.
כעבור מאות שנים, נולד לו ילד עם שתי ידיים. הילד הזה סבל הרבה, שכן הוא נחשב לשיקוץ ומעוות בקרב ילדי העיירה. אך בעצם, הוא היה הנורמלי...
כאשר עוברות שנים רבות, אנו שוכחים מה נורמלי ומה לא נורמלי. מה תקין ומה מעוות. "מעוות לא יוכל לתקון", אמר דוד המלך. כאשר עוברות שנים רבות הדבר קשה עוד יותר, שכן איננו יודעים עוד מהו מעוות.
בכל שנה אנו אבלים בתשעה באב, אומרים לעצמנו שבניין בית המקדש חסר לנו. אך האם הוא באמת חסר לנו? האם אנחנו יודעים מה חסר לנו? למה בכלל אנחנו מתגעגעים? "בטח", יענה כל דתי ממוצע, ויחל למנות את עבודות המקדש, סגולותיו המיוחדות והרגשת ההרמוניה והאחדות בקרב כל ישראל. הבעיה היא שכל אלו הן כותרות בלבד שלימדו אותנו כשהיינו קטנים, וכך הן נשארו. אנו מצטטים את מה שאבותינו ומורינו אומרים לנו, בדיוק כפי שהם חוזרים על מה שנאמר להם, וכן הלאה וכן הלאה. בעצם, אף-אחד לא יודע למה אנחנו מתגעגעים, אין לנו מושג מה לא בסדר בנו אך בכל-זאת אנחנו יודעים שמשהו לא בסדר. משהו נשגב מבינתנו. וזו בפני עצמה סיבה טובה מאוד לאבלות.
בכל שנה, תשעה באב. זכר לזכר לחורבן.