בתשעה באב אני שמח

בתשעה באב אני שמח.

לא, אינני טיפוס מלנכולי חובב עצבות ומרירות.

אף אין אני אדיש או מנוכר חלילה לזיכרון הכואב שחש עם ישראל כולו ביום איום זה.

בתשעה באב, אני מתחבר ממש כמו ביום הזיכרון לחללי צה"ל וביום הזיכרון לשואה ולגבורה, לכאב ארוך השנים החורז את הדורות כולם.

אני שומע את זעקות הטף בעיר העתיקה בירושלים בזמן המצור הבבלי לפני 2395 שנה ואת צווחת האמהות באותה העיר עת חדרו הרומאים וטבחו ביושביה לפני 1944 שנה.

אני זוכר את אומללות יהודי ספרד, העולים על המוקד, לפני 500 שנה, בהוראת האינקוויזיציה הקתולית, ואת האונס הנורא להמיר דתם ולמלט עצמם מעינויים ומוות.

מעל הכול אני חש את ליבי נשרט ושותת דם, בזכרי את זוועות שואת אירופה, ימים של חושך ושחור שכמותם לא היו ושכמוהם לא יהיו עוד לעולם. ימים בהם יהודי כהפקר נחשב וכל הרוצה יבוא ויעשה בו כבשלו. מצטמרר לחשוב על כך.

ולבסוף, אני הוגה בדמותו של מפקדי ורעי, אילן גבאי ז"ל, בן קריית טבעון, מפקד מחלקה צעיר שיצא לקרב להגן על מדינתו ובעודו נלחם בארגון חיזבאללה, פגע טיל נגד טנקים בבית בו שהה בכפר עייתא א-שעב, והרגו.

***

ובכל זאת, בתשעה באב אני שמח.

אני שמח בגלל שאני זוכר. ובגלל שכולנו, כל העם היושב בציון הוא עם של זוכרים.

ב-1959 כתב יגאל אלון, מי שפיקד על הפלמ"ח בזמן מלחמת העצמאות והתקומה של מדינת ישראל, את ספרו "מסך של חול" ובו כתב את משפט היסוד לתקומתה וחוסנה של המדינה: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל".

בתשעה באב, אנחנו עוצרים לרגע את שטף חיינו המטורף, את ריצת האמוק של החיים. לזמן קצר אנו נותנים מנוחה לנפשנו ומתבוננים מי ומה אנחנו. סוג של דקת דומיה היסטורית המעוררת לחשיבה עמוקה.

כל כך לא מודרני לחשוב. אל תכביד על עצמך, חפש בגוגל כל מידע, נווט ליעדך באמצעות תוכנת ניווט, רק אל תתאמץ לחשוב.

בתשעה באב אנו מתחברים לשרשרת הדורות הארוכה, מבינים שאנו חוליה חשובה הממשיכה את דרך אבותינו, שאנו היום, בציונות העכשווית, מחויבים לצעוד בשבילי אותה מורשת מפוארת.

סוד עוצמתנו בזיכרון. הכאב כשלעצמו אינו יעד ואין בו תועלת כשהוא יתום מלקח.

חכמינו הקדמונים לימדונו שמעבר לביטול המתבקש של צום תשעה באב לאחר שיבנה בית המקדש, עתיד ט' באב להיהפך מיום צום לחג של שמחה, דומה שזהו תורף העניין.

הזיכרון והכאב מידי שנה בשנה, של דורות על גבי דורות בכל מקום שהם, הוא המנוע הדוחף לתקווה הגדולה, הוא הנותן כיוון וכוח להמשך בניה וצמיחה של כל אותם מחוזות, חברתיים וכלכליים, ביטחוניים ומדיניים הדורשים טיפול.

נזכור, ולא נשכח. כעם אחד בלב אחד.

הכותב הינו יו“ר פורום השומרון של ”הבית היהודי“