לפני שנים אחדות שאל אותי יהודי רחוק מתורה, אשר גילה התעניינות במקורות היהדות, מדוע נכללת אזהרת "לא תרצח" בין עשרת הדיברות. חומרת איסור רציחה מקובלת על כל מי שדוגל בערכים הומניים, גם אם הוא אתאיסט. אם כן, לשם מה ירד ה' אל הר סיני, התגלה בקולות וברקים והשמיענו אזהרה המקובלת גם על אומות העולם שאינן מודעות כלל לתורה ולאמונה היהודית?! מה הקשר בין איסור "לא תרצח" לאמונה בה'?
מה ירד ה' אל הר סיני, התגלה בקולות וברקים והשמיענו אזהרה המקובלת גם על אומות העולם שאינן מודעות כלל לתורה ולאמונה היהודית?! מה הקשר בין איסור "לא תרצח" לאמונה בה'?
תשובתי אליו היתה: צודק אתה, איסור "לא תרצח" הוא ציווי אוניברסאלי הנכלל בין ז' מצוות בני נח, והוא איננו מיוחד לעם ישראל, ומשום כך לא נאמר "לא תרצח רעך" (כדוגמת "לא תענה ברעך", "לא תחמוד אשת רעך"), אלא סתם "לא תרצח"1. זהו גם פשרו של הסגנון הקצר והתמציתי של התורה ביחס לאיסור רציחה (שתי מילים בלבד) בהשוואה לחמשת הדיברות הראשונים. התורה לא טרחה לנמק את טעם האיסור מפני שהוא "דבר שיגזור בו השכל האנושי"2.
אם כן, מדוע נכלל "לא תרצח" בין עשרת הדיברות? כדי ללמדנו שאיסור רציחה איננו רק צו הומני אלא גם ובעיקר צו דתי! כבר ציינו הקדמונים שחמשת הדיברות האחרונים מקבילים לחמשת הדיברות הראשונים, ו"לא תרצח" מקביל "לאנכי ה' אלוקיך". המוסר האנושי שלנו מיוסד על המוסר האלוקי, הוא יונק ממנו ונשען עליו. אם מסלקים את האמונה ב"אנכי", מתחילה הנאמנות ל"לא תרצח" להתנדנד. מדוע?
א. יראת ה' וחולשת המוסר האנושי
המלבי"ם מסביר שאין לסמוך על הערכים ההומניים מפני שעמידותם בניסיונות היא מוגבלת. המלבי"ם מטיל ספק ביכולתם של הערכים המיוסדים על החשיבה האנושית לעמוד בפני הסתערותם של היצרים האנושיים. עיקרון זה כבר הועלה על ידי הראשון למאמינים - אברהם אבינו - בפסוק "רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני"3. וביאר המלבי"ם ש"גם אם נראה איש או עם שהוא פילוסוף גדול וחקק לו נימוסים ישרים, והרגיל את עצמו במידות טובות... והוא עושה משפט וצדקה הכל על פי עצת שכלו, בכל זאת לא נוכל לבטוח על האיש ההוא או העם ההוא, שבעת תסיתהו תאוותו לעשות רע, שתמיד יגבר שכלו על תאוותו, כי בהפך עת תבער בו אש תאוותו... אז גם שכלו ילך שולל לרצוח ולנאוף ולעשות כל רע. רק כוח אחד נמצא בנפש האדם אשר בו נוכל לבטוח שלא נחטא, והיא מידת היראה השתולה בנפש, שממנה יסתעף סעיף אחד שהוא יראת אלוקים. עת תימלא הנפש מייראת אלוקים המשקיף על נגלהו ונסתריו והצופה על כל מעשיו, אז גם בעת יגבר עליו יצרו יירא וייבוש מהמלך הגדול הרואה את כל מעשיו ויזהר מעשות רע"4. הערובה היחידה שהאדם יציית לצו המוסרי היא יראת ה', הצופה נסתרות ומביט על כל מעשי בני האדם.
המוסר האנושי הוא יצירה אינטלקטואלית עילאית, אבל הוא מגלה חולשות בעת מימושו בחיים. גם אם הערכים עצמם נאורים ויפים, הם חלשים ושבירים, והם קורסים בפני כל רוח עזה. תולדות האנושות מעידות על טענה זו כאלף עדים, כאשר עמים נאורים, שהרימו על נס את ערכי התרבות האנושית, הפכו לרוצחים שיטתיים. לכן ציווה ה' בקולות וברקים על איסור "לא תרצח", כדי להטיל אימה ויראה על עם ישראל.
הוי אומר, ביחס ל"לא תרצח" מוסיף מתן תורה על המוסר האנושי את מימד הפחד מאלוקים כדי להרתיע את האדם ולהבטיח את הציות ל"לא תרצח".
ב. אהבת ה' ואהבת האדם
אך לא רק פחד קיבלנו בסיני אלא גם אהבה - אהבת ה' ואהבת האדם. כאמור לעיל, "לא תרצח" מקביל ל"אנכי". מה הקשר ביניהם? ככל שמתבררת אמונתנו בה' וגדלה אהבתנו אותו, כך גדלה הערכתנו ואהבתנו את האדם שנברא בצלם אלוקים. האדם הוא חלק מההתגלות האלוקית, הוא יציר כפיו של הקב"ה. "אוהב את המקום, אוהב את הבריות" - מדוע? מפני שאהבת ה' הולכת ומתרחבת "לכל בריה, שהרי שפע אור ה' בכל הוא מאיר, והכל הוא התגלות חמדת נועם ה', חסד ה' מלאה הארץ"5. מתוך אהבת האדם והערכה לצלם האלוקים שבו, לא יגיע האדם לכלל מחשבה של רצח.
ג. חדירה לעומק הנפש
נסיים בדברי הראי"ה קוק זצ"ל המבחין הבחנה כפולה בין המוסר האנושי למוסר האלוקי: "המוסר של חול איננו עמוק, ואינו נכנס בפנימיות הנשמה. ואף על פי שהאדם נמשך אחריו לטובה, על ידי שמכיר את היושר שיש בדברי הגיון, אין להדרכה זו תפיסה עומדת בפני ההסתערות של תאוות שונות, כשהן מתעוררות בחזקה. וקל וחומר שאין ביד מוסר רפוי כזה להדריך את הכללות, את הציבור האנושי בעומקו והיקף גדלו, לחדור אל עומק הנשמה, ולהפוך אל האדם הכללי והפרטי לב בשר תחת לב אבן. אין עצה אחרת כי אם שיהיה מודרך על פי המוסר האלוהי". המוסר האנושי הוא מוסר של מגננה, המבסס את זכויותיו של האדם ושומר עליהן בחירוף נפש, אבל הוא איננו מסוגל לשנות את האדם, לחדור למעמקי נפשו ולעקור את הרע משורשו, להחליף את לב האבן בלב של בשר. דרישת התורה איננה מצטמצמת לאיסור רציחה, אלא היא מבקשת מהאדם להתמלא חסד, אהבה וטוב לב.
לעיון ולדיון:
מהן ההשלכות הנובעות מהגדרת איסור "לא תרצח" כצו דתי?
כיצד משפיעה הייראה על דמותו האינטלקטואלית של האדם? מהן ההשלכות המעשיות מצמצום המוסר האנושי והאדרת הייראה והצו האלוקי?
דברי הראי"ה מדגישים את הצורך להפוך את האדם לטוב. מה משמעותה של הנחייה זו בהתמודדות עם תופעות האלימות השונות הפוקדות את החברה?
1. אברבנאל
2. שם
3. בראשית כ', י'
4. שם
5. הראי"ה קוק, מידות הראי"ה, עמ' צ"ג