ה"שפת אמת" מסביר שהמנהג ללמוד בליל שבועות הוא "על פי אומרם אם שמוע בישן - תשמע בחָדָש. לכן, צריכים לקבל בלילה זו את התורה שלמדנו עד עתה. וזוהי הכנה לחָדָש" (שפ"א שבועות תר"מ). בליל שבועות נחזור על הישנות על מנת לקבל בבוקר את החדשות.
מדוע בלא השמיעה בישן אי אפשר לזכות בחדש? מסביר הראי"ה קוק זצ"ל (עין איה, ברכות מ א) שמניעים רבים עשויים להביא את האדם לעסוק בתורה. יש מי שלומד תורה מתוך הערכה גדולה לתורה ויש מי שלומד תורה מתוך סקרנות, שהרי טבע האדם להתעניין בעולם ומלואו ולתוּר אחר ידיעות חדשות. קובע הרב, שסקרנוּת לתורה מכל סוג שהוא איננה מספיקה על מנת לזכות לתורה, רק הלומד תורה מאהבה יזכה לתורה. "תנאי מיוחד לתורה [= לקנין התורה ולהשגתה] שתהיה האהבה אליה מצד אהבתה [= אהבה עצמית לתורה] וערכה הקדוש". מה מבחין בין הלומד תורה מאהבה ללומד אותה מסקרנות? - נושא הלימוד: הלומד מסקרנות בוחר רק נושאים חדשים. הוא לא יטריח את עצמו לשנן דברי תורה "ישנים", ללמוד אותם שנית, אלא יחפש ענינים חדשים ומרתקים. אבל, אי אפשר לזכות לתורה אלא אם כן אוהבים אותה אהבה עצמית ולא בגלל סיפוּק נפשי או אינטלקטואלי כלשהוא. האוהב את התורה מצד עצמה, חביבים עליו דברי תורה ישנים והוא הוגה בהם פעם אחר פעם. "גם דברים ישנים שכבר שמע, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". "אם שמוע בישן - תשמע בחָדָש": מכוח אהבת הישן ודבקותו האמיתית בתורה, הוא יזכה שיתגלו לו צפונות התורה, דברי תורה חדשים ומיוחדים, "שיערה עליו רוח להשכיל גם כן דברים חדשים".
יש ישן ויש חדש, ויש סוג שלישי: התחדשוּת הישן. על ייחודו של הסוג השלישי שוחח הראי"ה קוק בפני תלמידי ישיבתו בפתיחת ה"זמן". את דבריו פרסם הרמ"צ נריה. "לפעמים צריכים לדבר דברים חדשים, ולפעמים צריכים לדבר דוקא דברים ישנים בחידוש צורה. אני חושב שהשיחה שמדברים על דבר דברים ישנים בחידוש צורה היא יותר חשובה משיחה של דברים חדשים. עיקר חשיבותה של השגה רוחנית איננה החידוש המובלט שבה, אלא אופן קיבול הדבר, שאחרים חושבים שהוא ידוע, ובאמת איננו ידוע, כדברי חובת הלבבות בענין הייחוד, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים".
פירוש: יש שני סוגי חידושים: א. יש חידושים שמחוללים שינוי דרך, תפנית, הארה לגמרי חדשה. ב. ויש חידושים שמתבססים על הדברים הישנים, מגלים בהם אוצרות חדשים, מאירים אותם באור חדש, מחדשים את צורתם. הרב קוק קובע שהחידושים מהסוג השני הם יותר חשובים. מדוע? מפני ש"עיקר חשיבותה של השגה רוחנית איננה החידוש המובלט שבה, אלא אופן קיבול הדבר, שאחרים חושבים שהוא ידוע, ובאמת איננו ידוע". הוי אומר: בעולם הרוח העיקר איננו הברק החיצוני ולא הפן ההצהרתי, אלא התוך. יש שאִמרה תורנית ידועה לכל, צלילה מוּכר, היא כבר איננה מעוררת התלהבות, אבל האמת היא שרק צדדים מסוימים שלה מוּכרים, והעומק שלה נעלם מרבים. בא תלמיד חכם ומגלה את העומק, ורבים מצליחים לקלוט אותו - זהו חידוש, למרות שלא נוצר יסוד חדש אלא נחשפה בפני הרבים הפנימיוּת שהיתה כמוסה מעיניהם. כמו כן, יש דברי תורה שנאמרו על ידי הקדמונים, שנדמה לנו, בגלל מרחקי זמן וסגנון, שעבר זמנם ושוב אינם רלוונטיים לעולמנו הרוחני. בא תלמיד חכם, משיל את לבושם המיושן ומחדש את צורתם, חושף את תוכנם הנצחי ועוטף אותו בסגנון הסברה עדכני, עד שדברי התורה מתקבלים על לב שומעיהם ומשפיעים עליהם - זהו חידוש אמיתי.
רבותינו הורישו לנו אוצרות רוח כבירים, של דברי הלכה ואגדה, אמונה ומוסר. אבל, השנים עשו את שלהן, דרכי המחשבה וההבעה השתנו, בעיות חדשות התעוררו והן אשר מעסיקות אותנו, וכתוצאה מזה חלקים של תורה נעשו רחוקים מאיתנו. לכן, יש המבקשים לסלול דרכים חדשות בתורה, חדשות לגמרי, אשר יתנו מענה למצוקות הרוחניות העכשוויות. אכן, חידושים מסוג זה הם גדולים ולעיתים נחוצים. אבל, הרב קוק סבור שהחידוש היותר גדול הוא חידוש צורתם של אוצרות הרוח הישנים שהנחילו לנו גדולי ישראל, ראשונים ואחרונים.
כך קבע ב"חובת הלבבות" ביחס לאמונת הייחוד. אדם נדרש להעמיק בה, לשכלל אותה ולזכך אותה שוב ושוב. אמנם הבסיס נשאר קבוע - אמונת הייחוד - אבל כל התקדמות בהבנת המושג פותחת מדרגת אמונה חדשה, שלעומתה כל המדרגות הקודמות היו חסרות, עד שנדמה לאדם שרק עתה הוא הגיע לאמונה. המילים זהות, הצליל מוּכר, ובכל אופן האמונה התחדשה לחלוטין.
על כך נאמר: "אם שמוע בישן - תשמע בחָדָש". החדש איננו מנותק מהישן, אלא הוא התחדשות של הישן. לכן, רק השמיעה בישן תוביל לשמוע בחָדָש, להתחדשות הישן.