סיפורי הגבורה של מדליקי המשואות בטקס יום השואה

כבכל שנה בציון אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יועלו שש משואות לזכר ששת מיליוני היהודים שנספו בשואה. אלו משיאי המשואות בעצרת הממלכתית לפתיחת אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה לשנת תשפ"ד, ביד ושם:

פנינה חפר

פנינה חפר לבית וייס נולדה ב-1930 בכפר נושפלאו ברומניה למשפחה ובה 21 ילדים. אביה, הרב אנשיל אשר וייס, היה רב הקהילה, והמשפחה גרה ליד בית הכנסת. משפחת וייס הייתה ציונית, ובניה דיברו עברית. לצד לימוד תורה עודדו ההורים את פנינה ללמוד שפות זרות ולרכוש השכלה כללית.

בשנת 1940 הועבר האזור לשליטת הונגריה. עם כניסת הגרמנים להונגריה במרס 1944 הושתו על היהודים גזֵרות והשפלות. המקומיים שיתפו פעולה עם ההשפלות בפומבי, אך שכן אחד הגניב מידי פעם למשפחה מצרכים שנאסרו על היהודים.

במאי 1944 כונסו יהודי הכפר, ובני המשפחה הוסעו לגטו סילַג'שוֹמיוֹ. הם רוכזו בשדה פתוח בלא קורת גג, והקימו בו אוהלים מבגדיהם. יהודים הוכו ונכבלו לעצים. זקנים ופאות גולחו בכוח, והגברים אולצו להכין סנדלים מרצועות התפילין.

כעבור שלושה שבועות גורשה המשפחה לאושוויץ. ברכבת אמר האב שאם יופרדו, עליהם להגיע לארץ־ישראל. עם הירידה מהקרון הספיקה פנינה לראות את מבטהּ המיוסר של אמהּ לפני שהופרדה ממנה בסלקציה. רוב בני המשפחה נרצחו בתאי הגזים. פנינה נותרה עם אחותה בלומה.

פנינה ובלומה שהו באושוויץ חמישה חודשים וחצי ועברו סלקציות. הן מכרו את מנות הלחם שלהן תמורת סידור תפילה, החביאו אותו והתפללו עם האסירות האחרות בבלוק.

בסוף 1944 הועברו פנינה ובלומה לברגן־בלזן, ושם העבירו את יום כיפור בצום. הן הועברו לעבודת כפייה בבית חרושת לנשק בזַלצוֵדֶל, וב־14 באפריל 1945 שחררו אותן חיילי צבא ארצות־הברית.

פנינה ובלומה עברו ליוגוסלוויה, ובנובמבר 1946 הפליגו באוניית המעפילים "כנסת ישראל". הבריטים לכדו את האונייה והשליכו למים את סידור התפילה היקר לליבן של הניצולות. תצלום של השתיים בעימות התפרסם בעיתון, וכך מצאו אותן שני אחיהן ששרדו בשואה וכבר עלו ארצה.

פנינה ובלומה גורשו לקפריסין ובספטמבר 1947 הגיעו למחנה עתלית. עם שחרורה עלתה פנינה לירושלים ולמדה בסמינר למורים, בדרך להגשמת חלום ילדותה, להיות מורה בישראל. היא התאחדה עם בלומה ועם ארבעה אחים אחרים ששרדו מכל המשפחה הענפה.

פנינה נישאה ליעקב, ויחד יצאו לשליחות ביטחונית וחינוכית בתוניסיה. לאחר מכן עברו לארגנטינה שם לימדו בבית ספר יהודי. כשחזרו לארץ ניהלה פנינה את בית הספר הממלכתי־דתי "משואות" בבני ברק. פנינה היא אשת עדות פעילה.

פנינה ויעקב הביאו לעולם שלוש בנות, 16 נכדים ויותר מ־45 נינים.

פנינה חפר צילום: יוסי אלוני, יד ושם

אלגרה גוטה

אלגרה גוטה לבית נעים נולדה בשנת 1928 בבנגאזי שבלוב. האב ויקטור נעים היה סוחר ובעל חנות בשוק שבעיר. אלגרה הייתה הבת החמישית מתוך 10 ילדים.

באפריל 1941, עם נסיגת הבריטים מבנגאזי ולפני הגעת כוחות הצבא האיטלקיים, פרעו כמה מתושבי בנגאזי ביהודי העיר ושדדו חנויות ובתים יהודיים.

בתחילת 1942 גירשו האיטלקים את רוב יהודי בנגאזי, שמנו כ-3,000 נפש, למחנה הריכוז ג'אדו, יותר מאלף קילומטרים ממערב לבנגאזי, בלב מדבר לוב. בין המגורשים היו אלגרה ומשפחתה, למעט שני אחים שברחו, התגייסו לצבא הבריטי ושרתו באיטליה ובארץ־ישראל. המגורשים הוסעו במשאית כמה ימים בחום כבד, בלא אוכל ושתייה. כמה מהנוסעים מתו בדרך.

אלגרה מספרת: "חיינו במחנה ג'אדו במשך שנה וחודשיים. הצפיפות הייתה איומה והרעב היה קשה. רבים סבלו ממחלות שפרצו בגלל הזוהמה, בין היתר מחלת הטיפוס שהפיצו הכינים. טיפלתי בחולים בכל יום, ובהם גם אבי, שחלה בטיפוס". בין מאות הנפטרים מטיפוס במחנה ג'אדו היו אביה ושתיים מאחיותיה.

בשנת 1943 שחררו הבריטים את מחנה ג'אדו. אלגרה ובני משפחתה שבו לבנגאזי והמשפחה חזרה להתגורר בביתה בוויה מרינה, על חוף הים. אלגרה סייעה לפרנסת המשפחה בעבודתה בשק"ם של הצבא הבריטי ולמדה אנגלית.

בספטמבר 1948 ברחה המשפחה באישון לילה לטריפולי ובעזרת אנשי הסוכנות היהודית הועברה לנפולי שבאיטליה, משם למילאנו ובנובמבר 1948 הפליגה המשפחה מבָּרי שבאיטליה לישראל באונייה "טטי". באפריל 1952 נישאה אלגרה לאהרון ג'ינו גוטה והם השתקעו בתל אביב.

לאלגרה ולאהרון ג'ינו גוטה ז"ל שני ילדים, שלושה נכדים ושישה נינים.

אלגרה גוטה צילום: יוסי אלוני, יד ושם

אריה איתני

אריה איתני נולד במילנו שבאיטליה בשנת 1927 בשם ארמין גוטמן, בן יחיד להוריו שמואל ואסתר־אטל, מהגרים מהונגריה.

ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה חויבו היהודים בעלי האזרחות הזרה לעזוב את איטליה. המשפחה שבה להונגריה והתגוררה בעיר אֵגֶר. אריה נשלח ללמוד בחדר, ובו למד עברית, הניח תפילין, עלה לתורה וחגג בר מצווה.

בשנת 1942 גויס האב לשירות העבודה ההונגרי. במאי 1944 נכלאו אריה ומשפחתו בגטו אֵגֶר. לאחר כחודש גורשו לאושוויץ, וכל בני המשפחה נרצחו בתאי הגזים חוץ מאריה. אריה הועבר מאושוויץ למחנה קָאוּפֵרינג ועבד בעבודות כפייה. הוא נשא שקי מלט וגוויות והיה עֵד למקרי רצח והשלכת גופות של אסירים לבור.

אריה סיפר על אחת הסלקציות: "הוכרחנו לרוץ עירומים לעיני קציני הס"ס. ניצלתי שנייה שבה לא שמו לב והזדחלתי אל מתחת לקרונות. התלבשתי במהירות ונדחקתי אל בין האסירים שנמצאו כשירים לעבוד".

עם פינוי מחנה קָאוּפֵרינג הוצאו האסירים לצעדת מוות. אריה הגיע למחנה אָלאך, חלה בטיפוס ונהפך למוזלמן, שלד חי. הוא הושלך לצריף. בכל בוקר נאספו הגוויות מהצריף ונזרקו לבור.

כאשר שחררו כוחות צבא ארצות־הברית את המחנה היה אריה חלש מכדי לקום. "זחלתי והסתפקתי בשאריות מזון שהיו פזורות על הקרקע".

אריה חזר לאֵגֶר ובנובמבר 1946 עלה על סיפונה של אוניית המעפילים "כנסת ישראל". הבריטים לכדו את האונייה וכלאו את נוסעיה בקפריסין. גדרות המחנה עוררו באריה את טראומת השואה. הוא ברח אך נתפס, נשפט ונכלא. "שוב לבשתי מדי אסיר ושוב לא הייתי חופשי".

ב־1947 הגיע אריה לארץ־ישראל. הוא התגייס להגנה ולחם במלחמת העצמאות, בין השאר במושבה משמר הירדן, שביוני 1948 הותקפה על ידי הסורים. אריה מספר: "אני וחברי אברהם קסטן ז"ל החלטנו שנפוצץ את הרימון האחרון כשהסורים יגיעו. באותן הדקות חלפו כל חיי לנגד עיני. ברקע שמענו את צעקות הסורים המתקרבים. לפתע נשמע פיצוץ". אריה נפצע קשה ונפל בשבי. הוא עבר עינויים וכמה מאצבעות רגליו נקטעו ללא הרדמה. לאחר 13 חודשים שב לישראל.

אריה נמנה עם מייסדי קיבוץ האון. שם הכיר את רינה, ניצולת שואה מפולין, והשניים נישאו. רינה ז"ל ואריה יבדל"א הביאו לעולם שני ילדים, שמונה נכדים ושבעה נינים. רינה נפטרה בשנת 2020. בתם הבכורה של אריה ורינה, אסתר, נפטרה בשנת 2023.

אריה איתני צילום: יוסי אלוני, יד ושם

ראיסה ברודסקי

ראיסה (רחל) ברודסקי נולדה ב־1937 בשַרגוֹרוֹד שבאוקראינה למשפחה מסורתית שמנתה חמש נפשות. בני המשפחה דיברו יידיש, ואחיה של ראיסה, סניה, אף למד בחדר המסורתי. בני המשפחה נהגו לפקוד את בית הכנסת הגדול - אחד מעשרה בתי כנסת לערך שהיו בעיירה. תושבי העיירה ציינו אירועים במסעדה שבה עבד האב זמבל, ובה הייתה הקהילה היהודית נפגשת ומתאחדת.

עם פלישת גרמניה הנאצית לשטחי ברית־המועצות ביוני 1941 נבזזה המסעדה שבה עבד האב. מנהל המסעדה איים עליו ברצח אם לא ישלים את החסר. היהודים והאוקראינים בעיירה העריכו את המשפחה ולכן התאגדו וסייעו לו בתרומות.

הוריה של ראיסה, זמבל ומולכה, הועסקו בעבודות כפייה. הגרמנים העבירו את שַרגוֹרוֹד לשליטת הרומנים. זמבל ארגן פגישות מחתרת בביתו ועם שותפיו היהודים והאוקראינים במחתרת העבירו לפרטיזנים מזון, בגדים, ציוד ותרופות. חבריו מנהיגי המחתרת, נתפסו, עונו במִפקדה הרומנית ונרצחו.

אל גטו שַרגוֹרוֹד הוכנסו יהודים שגורשו מבסרביה ומבוקובינה שבצפון־מזרח רומניה. כך צורפה לבית המשפחה משפחת פליטים, והצפיפות גדלה. בשנת 1942 חלה זמבל בטיפוס. אחד הפליטים בגטו, ד"ר טייך, העביר לפרטיזנים תרופות שגנב מהמִפקדה הרומנית ובהן טיפל גם ביהודים, בהם זמבל. מולכה שמעה שכל בית שבו חולי טיפוס יועלה באש על יושביו. כשסרקו חיילים את הבתים בחיפוש אחר חולים, יצאה מהבית והלכה לקראתם כדי שלא ייכנסו לבית ויגלו את המשפחה. ראיסה והאחים ישבו בבית מחובקים ובוכים.

במרס 1944 שחרר הצבא האדום את שַרגוֹרוֹד. ראיסה למדה מתמטיקה ושרטוט ועבדה בתור מורה למתמטיקה. בשנת 1990, עם פתיחת שערי ברית־המועצות, הגשימו ראיסה ובני משפחתה את חלומו של האב ועלו לישראל. כשראיסה עלתה לא ידעה עברית, אך החלה ללמוד באולפן ובתוך שנה עברה קורס להוראת מתמטיקה והחלה ללמד בתור מורה בבית ספר יסודי.

לראיסה וסמיון שני ילדים, חמישה נכדים ושני נינים.

ראיסה ברודסקי צילום: יוסי אלוני, יד ושם

מיכאל בר־און

מיכאל בר־און נולד בשנת 1932 בקרקוב שבפולין בשם מיכאל בראונפלד, הבן הצעיר במשפחה חסידית ובה שמונה ילדים. אביו חיים היה סוחר ובעל תפילה בחצר האדמו"ר מצאנז, ואמו נחמה הייתה עקרת בית.

עם כיבוש קרקוב בידי הגרמנים בספטמבר 1939 התעללו הכובשים באבי המשפחה חיים ותלשו את זקנו ופאותיו. בשנת 1941 הוכנסה המשפחה לגטו קרקוב ומשם הועברה לעיר מיינדזיז'ץ פודלסקי, שבה השתכנה באורווה עקב מחסור כיס.

בגלל הצפיפות, הזוהמה והרעב התפרצה במקום מגפת טיפוס. כמעט כל בני המשפחה נדבקו במחלה. האב חיים נפטר ושבועיים אחריו נפטרה האם נחמה בבית הכנסת שבו רוכזו החולים. למיכאל נודע על פטירתה משיחה אקראית ששמע ברחוב.

בת דודתו של מיכאל, ברונקה, באה למיינדזיז'ץ פודלסקי מוסווית כנוצרייה והבריחה את מיכאל ואת כל אחיו לעיירתה בּריגֶל. כשנפוצה שמועה שהגרמנים עומדים לחסל את היהודים באזור, עבר מיכאל לגטו בּוֹכניה, וכשפשטה שמועה על אקציה קרבה בגטו זה ברח מיכאל לקרקוב. הוא לא הצליח להסתנן לגטו בעיר זו, ולכן שב לגטו בּוֹכניה. משם ברח עם אחיו אלימלך ועם אחותם עליזה דרומה, לעיירה פיבניצה בסלובקיה, ומשם בהליכה מפרכת של כמעט 200 קילומטר דרך תחנות נוספות הגיעו השלושה לעיר קוֹשיצֶה בהונגריה (היום בסלובקיה).

לאחר כמה חודשים עברו השלושה לבודפשט, ומיכאל הגיע לקונסוליה של פולין. הוא התחזה לילד נוצרי לצורך קבלת תעודה שהקנתה חופש תנועה לפולנים. באפריל 1944 ברחו מיכאל, אלימלך ועליזה מבודפשט לנג'וורד, אך שם הוכנסו לגטו המקומי. הם חמקו מן הגטו והגיעו אל דודתם דבורה, שהתגוררה בעיר. משם ברחו לרומניה, אבל ברומניה נתפסו ונכלאו בבית סוהר. יהודי מקומי שיחד את מפקדי בית הסוהר, ומיכאל, אחיו ואחותו שוחררו. הם הגיעו לעיר אָרד ומשם – לבוקרשט.

השלושה התגנבו למרתף אונייה שעגנה בנמל קונסטנצה שברומניה וכך הפליגו לאיסטנבול. שם עלו על רכבת וביולי 1944 הגיעו לארץ־ישראל דרך סוריה ולבנון. הם נעצרו בידי הבריטים ונכלאו במחנה עתלית. עם שחרורם נקלט מיכאל בביתה של משפחה מאמצת, משפחת פלטין, שקיבלה אותו בחום ואהבה.

מיכאל למד במוסד חינוכי של אגודת ישראל במגדיאל, שימש מדריך לנערים ניצולי שואה והתגייס לצה"ל. בצבא שירת בתפקידי פיקוד, ובין השאר היה ראש ענף אישות וקבורה במלחמת יום הכיפורים. לאחר 25 שנות שירות השתחרר בדרגת סגן־אלוף. בעת שירותו הצבאי הצטווה לעברת את שם משפחתו ובחר בשם בר־און. לאחר שחרורו מצה"ל כיהן מיכאל כסמנכ"ל מִנהל וכוח אדם באוניברסיטת בר־אילן. למיכאל ולחיה שלושה ילדים, ונכדים ונינים רבים.

מיכאל בר און צילום: יוסי אלוני, יד ושם

איזי קביליו

איזי (יצחק) קביליו נולד בשנת 1928 בסרייבו שביוגוסלוויה (היום בוסניה והרצגובינה), בן יחיד להוריו ליאון ונטה לבית בירנברג. הוא למד בבית ספר עממי יהודי ובגימנסיה ממלכתית, היה חבר בתנועת הנוער "השומר הצעיר". אביו היה בעל מפעל למשי ולצמר שבו הועסקו כ־250 עובדים, נמנה עם מייסדי בנק יהודי בשם "גאולה" והיה חבר בהנהלת הבנק עד סגירתו עם פלישת הגרמנים. בפסח נהג הסב לקרוא בהגדה בעברית ובלדינו, וסיפר לאיזי על ירושלים. בינואר 1941, חודשים אחדים לפני פלישת הגרמנים, עמד איזי לצאת לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער, אך בלחץ סבתו ואמו ביטל את הפלגתו.

באפריל 1941 כבשו הגרמנים את יוגוסלוויה. הם הלאימו את המפעל של האב, ואת בית הכנסת הגדול הרס אספסוף, לעיניו של איזי. ליל הסדר האחרון בבית הסב, שנערך בזמן הכיבוש, היה עגום, ובני המשפחה קראו את ההגדה לאור נרות.

אחד מעובדי המפעל של האב, יוסיפ אברהרד, מכונאי ממוצא גרמני, עמד עימו בקשרי חברות. עם הכיבוש הגרמני גויס אברהרד לגסטפו אך שמר על חברותו עם ליאון קביליו.

בספטמבר 1941 גירשו אנשי אוּסטָשֶה, הלאומנים הקרואטים ששלטו במדינת קרואטיה העצמאית בחסות הגרמנים, את סבו וסבתו של איזי למחנה יָסֵנוֹבָץ, ושם הם נרצחו. אברהרד בא לביתם של איזי והוריו, ליווה אותם לביתו, הסתיר אותם במרתף, השיג להם מסמכי זהות מזויפים והבריח אותם לעיר מוֹסטָר, שהייתה נתונה לשליטה אזרחית קרואטית ולשליטה צבאית של איטליה. ממוֹסטָר המשיכו בני המשפחה וברחו לעיר ספּליט, וממנה גורשו למחנה ריכוז ליד דוּבּרוֹבניק. במרס 1942 גורשו למחנה ריכוז באי ראבּ.

לאחר כניעת איטליה לבעלות הברית בספטמבר 1943 פשטו פרטיזנים מתנגדי הנאצים על האי והעבירו את היהודים בסירות אל היבשה. איזי והוריו הגיעו לאזור קרואטיה, ששחררו הפרטיזנים. הם עלו להרים ושם חיו בקרב הפרטיזנים, ואיזי אף לחם בשורותיהם.

בתום המלחמה שבו איזי והוריו לסרייבו. איזי סיים את לימודיו בגימנסיה והחל ללמוד הנדסה. בדצמבר 1948 עלתה המשפחה לישראל. איזי התגייס לצה"ל ושירת ביחידה קרבית. איזי מספר: "במצעד יום העצמאות הראשון בירושלים לא ידעתי טוב עברית, אבל עמדתי עם הרובה, הצדעתי לדגל, והשואה עברה לי לפני העיניים. אמרתי: 'זה שלנו עכשיו'".

איזי למד אדריכלות בטכניון והיה לאדריכל. במשך שנים היה פעיל עלייה, קליטה והנצחה ושימש יושב ראש התאחדות עולי יוגוסלוויה. עד היום איזי הוא איש עדות המספר את סיפורו לפני קהלים מגוונים ביד ושם.

לאיזי ולבת זוגו עודדה שתי בנות, ענת וגיליה, חמישה נכדים ושישה נינים.