החידוש שבתשובה
נמצאים אנו ימים ספורים לפני יום הרת עולם – ראש השנה, יום שמגיע לאחר חודש שלם של עיסוק אינטנסיבי ורציני בחזרה בתשובה ובתפילה. פרשת נצבים שנקראת השבת כוללת בתוכה את פרשיית התשובה. השפת אמת עסק בפרשייה זו מכמה זוויות שונות, נעמוד כאן על כמה מהן.
רעיון התשובה הינו רעיון מפתיע, כיצד ניתן למחול על עוונות שנעשו, הרי ברור ששופט בשר ודם לעולם לא יכפר לעבריין רק כיוון שהלה מתחרט מעומק הלב.
יסוד התשובה
בתורה הבאה נראה כיצד השפת אמת מנסה בכל זאת לקרב להבנתנו את הרעיון והיסוד של התשובה:
"אתם נצבים היום כולכם – כי הכלל ישראל לעולם עומדים לפני הקב"ה, והעבודה (היא) רק לכל פרט לבטל עצמו אל הכלל. וזה 'היום' – בכל יום ויום... ומצד זה יכולין כל הרשעים לחזור בתשובה, כי החטא (הוא) רק במקרה, שנפרש מכללות ישראל, ולכן יכול לחזור לשורשו..." (תרל"ה "אתם").
דברי התורה "אתם נצבים היום כולכם", אינם רק תיאור היסטורי ספציפי לעם ישראל במדבר. האמירה החזקה הזאת היא הגדרה של מציאות תמידית. ה"היום" שמודגש בפסוק, הוא כל יום ויום. בכל מצב ובכל תקופה יש עמידה של כלל ישראל לפני הקב"ה. פסוקים ומדרשי חז"ל רבים מרחיבים ומדגישים את העיקרון שעם ישראל כציבור, כישות שלמה אחת, לעולם לא יכול להינטש ולהיעזב על ידי הקב"ה.
לאחר ההדגשה של הרעיון הזה, נבין את דבריו של השפת אמת ביחס לתשובתו של היחיד. כדי להמחיש את הדברים, נשתמש בדוגמא שמובאת בספר "על התשובה" (הרב סולוביצ'יק, מומלץ לעיון בימים אלו) ביחס לקשר לארץ ישראל. אנו יודעים שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, אך אין זה אומר שלכל יחיד ויחיד יש חלק בשותפות על הבעלות לארץ. כאשר אין חלוקה פרטנית לפי שבטים, הרי שהבעלות והזכות על הארץ איננה בעלת אופי פרטי, אלא היא שייכת לישות השלמה שנקראת "כלל ישראל". השייכות שלי בארץ באופן פרטי נובעת רק מתוך השייכות המוחלטת שלי בכלל ישראל.
כך הם פני הדברים גם ביחס לתשובה. לכלל ישראל, כישות שלמה אחת, נאמר בתורה ובנביאים, שההבטחה והקשר עם הקב"ה לא ינתקו. אבל לגבי עצמי – כפרט, אין שום הבטחה כזו. יש מערכת של שכר ועונש, של בחירה חופשית ושל גמול המגיע בעקבותיה. אם האדם בחר לא נכון וחטא, הרי שעליו לשאת בעונש המגיע לו. אלא שפה מגיע החידוש הגדול של התשובה, אשר נותן לאדם פתח כדי להינצל מעונש. אם האדם הפרטי יתנתק מהפרטיות שלו וידבק במערכת של כלל ישראל, שהיא מערכת אחדותית ושלמה, הרי שזה ייתן לו מעין חסינות. ההשתלבות במערכת של כלל ישראל תכניס אותו לתוך אותה הבטחה שעם ישראל לא יוכל להינזק כעם.
איך מתחברים?
יצדק מי שיבוא ויאמר, שבעצם לא אמרנו כלום, שהרי כעת יש לברר מהי הדרך להתחבר לכלל? כיצד באפשרותי לקבל את אותה חסינות שתבוא בהתבטלות שלי לעם ישראל?
נדמה לי, שלפני שנציג כמה מהדרכים שנותן לנו השפת אמת, בדרכו החסידית והעמוקה, אפשר למצוא פתרון פשוט לשאלה הזו. כשאדם מזדהה עם הכלל – שמח בשמחת הציבור, מרגיש בצרתו ומתפלל עליו, בזה הוא מתחבר לכלל. כשאדם מרבה במעשי חסד וצדקה, מתנהג באכפתיות וברגישות כלפי סביבתו, בזה הוא מתחבר לכלל. נדמה לי שלפעמים רק בתחושה הפנימית של האדם שלא מבדילה אותו ומייחדת אותו על פני חבירו וסביבתו, בזה הוא כבר מתחבר לכלל.
קבלת עול מלכות שמים
השפת אמת נותן לנו, בדרכו, כמה דרכים נוספות:
"על ידי שמכינים עצמם לקבל עול מלכותו יתברך, ולהיות עובר בברית ה' ובאלתו, כך זוכין לכנוס בכללות בני ישראל ולהיות נצבים לפני ה'... וזה גם כן בכל יום, על ידי קבלת העול בקריאת שמע, זוכין לתפילה אחר כך, על ידי שבאים לבחינת כללות ישראל... משמע שמי שמבקש לקבל עליו הברית והשבועה, זוכה לה(י)כלל בכלל ישראל" (תרמ"א "בפסוק אתם").
כשמשה אומר לבני ישראל שהם ניצבים לפני ה', הוא מיד מסביר להם את המטרה בכך: "לעברך בברית ה' ובאלתו". מטרת העמידה הכללית הזאת היא בעצם לקבל עלינו את מלכותו של הקב"ה ואת המחויבויות הנלוות לכך. בעצם הרעיון של העמידה לפני ה' וקבלת עול מלכותו אין הבדל בין אדם לאדם. גם אם בתכנים וברמות הרוחניות יש אכן הבדל כה, הרי שבעצם העמידה לפני ה' כולם שווים. ממילא, אם אדם רוצה לחבר את עצמו לכלל ישראל, הרי שהוא צריך לצעוד לכיוון אותה מטרה שעם ישראל עמד מולה במדבר – המוכנות והרצון לקבל עול מלכות שמיים. כשאדם מפנים בקרבו את התחושה הזו, הרי שממילא הוא נעשה מחובר לכנסת ישראל.
חיבור לשורש הפנימי
מודל אחר לחיבור לכלל מופיע בתורה הבאה:
"כי הנה חלק ה' עמו, ולכן כנסת ישראל אין להם השתנות, ויש להם בחינת השתנות בין בזמן הברכה והקללה, מכל מקום פנימיות הנקודה של כנסת ישראל לא ישתנה לעולם, ועל זה נכרת ברית. אכן עבודת כל פרט להכניס עצמו בכלל ישראל להיות לו חלק בנקודה פנימיות של כללות בני ישראל. ומצד זה הנקודה, נקראים בני ישראל 'עומדים' כמלאכי השרת שנקראים עומדים מטעם שאין בהם השתנות... אכן על ידי התשובה יכולין לעולם לחזור ולהתדבק בזו הבחינה, שזה שורש עניין התשובה" (תרנ"ו "אתם").
אנו כבר מכירים את הנקודה הפנימית שקיימת בכל אדם ואדם. המודל הזה נכון גם לגבי עם ישראל ככלל. כשם שיש לכל גוף אנושי נשמה שמחייה אותו, והיא היסוד והשורש הרוחניים שמניעים אותו, כך גם בגוף האורגני הגדול שנקרא כנסת ישראל יש נשמה כללית - נשמת האומה. הייחוד של עם ישראל כעם לעומת כל שאר אומות העולם, הוא בכך שיש כוח רוחני א-לוקי, לא רק בכל פרט ופרט, אלא גם בכלל כולו כישות אחת.
על פי היסוד הזה נבין את דברי השפת אמת. כשעוסקים ברעיון רוחני-מופשט, לא שייכים בו הבדלים בין דבר לדבר. גם אם אני שונה מאד מכל אדם אחר בעולם, אם חודרים עד לשורש הפנימי ביותר שלנו – הנקודה הפנימית שמחייה אותנו, הרי שהמקור הוא אותו מקור – הקב"ה. כל נקודה רוחנית, חצובה מכסא הכבוד והיא בעצם חלק מהתגלות שכינה. כל ההבדלים שבין אדם לאדם נובעים מכמות ומאיכות הקליפות והמחיצות שעוטפים את אותה נקודה. ממילא, כדי להתחבר לכלל בצורה הטובה ביותר, צריך האדם לחפש בתוכו את הנקודה הפנימית שקיימת בו. כאשר אדם ינסה להתנתק מהחיצוניות ומהדברים הגשמיים, ויחפש בכל דבר את העולם הפנימי הטהור שלו, הרי שבכך הוא יוצר חיבור לאותה נקודה קדושה המשותפת לכולם. כאמור, גם בכלל ישראל יש שורש נשמתי טהור, וכאשר אדם מגיע לרמה רוחנית גבוהה, הרי שהוא מכניס את עצמו באותו שורש אחדותי של כלל ישראל.
תקיעות השופר
בהמשך לדברים הללו מוצא השפת אמת קשר בין הרעיון הזה לתקיעות השופר:
"וזהו ענין תקיעות שופר בראש השנה, שהדיבור יש בו השתנות, אבל הקול הבא דרך הקנה לא ישתנה... ולכן נקרא שופר שהוא תפארת ישראל שעומד בתפארתו לעולם בלי השתנות" (תרנ"ו "וזהו").
"מצות שופר – כי הקול קול יעקב... אבל על ידי החטאים נתקלקל ונתעקם הקול. ועל ידי תשובה יכולין לעורר קול פנימי שנמצא בנפשות בני ישראל. וזה שנאמר: 'כל הקולות כשרין בשופר', שעל ידי התשובה מתכשרין כל הקולות וחוזרין להיות קול פשוט יותר" (ראש השנה, תרנ"א "מצות").
בכל דיבור ודיבור שאדם מוציא מפיו, הוא יוצר יצירה מיוחדת ונפלאה. האותיות, המילים והמשפטים יוצרים את המציאות של שיחה ודיבור. אבל עם כל העוצמה הזאת, המאפיין בדיבור הוא שיש בו שוני בין הברות, שוני בין עוצמת הקול, שוני בכמות ובאיכות המילים שאני מוציא מפי וכו'. לעומת זאת בתקיעת שופר יש דבר אחר לחלוטין. בתקיעת השופר כל מה שיוצא החוצה לאוזני השומעים הוא הקול המקורי. לא היה שום דבר שיצר בו שינוי דרך הברות ועיצורים, אלא הוא יוצא כמו שהוא – ללא שינוי. זהו הרעיון המרכזי של תקיעת השופר ושל התשובה בכלל – לחזור למציאות הפנימית והשורשית ביותר, להתחבר לנשמה שבתוכי, שהיא לכשעצמה לא משתנה. בעת תקיעת השופר על האדם לזכור, כי בעצם כל מה שהוא רואה במציאות אלו דברים חיצוניים, זמניים ומשתנים. כדי להגיע לעוצמות עמוקות ופנימיות יותר, עליו להתחבר עם השורש הקבוע שלו – הרוחניות.