למה אוכלים כל כך הרבה בפסח?

הקדמה – מרכזיות האכילה בפסח

כל יהודי יודע שהאכילה היא חלק בלתי נפרד מחג הפסח. תמיד בכל אמצעי התקשורת, נושא האוכל בפסח מקבל תשומת לב מיוחד. דרכה של תורה למצוא את המשמעות לכל דבר. על כן, בעיוננו זה ננסה למצוא את המשמעות לאכילה בפסח.

שתי מצוות אכילה בפסח מונה הרמב"ם מן התורה:

א. מצוות אכילת מצה.

ב. מצוות אכילת קרבן הפסח.

כדרכו, ספר החינוך (מצוה ו) מנסה לתת טעם למצוות אלו:

"ומשרשי מצוה זו, מה שכתבנו בשחיטתו, כדי לזכור הנסים הגדולים שעשה לנו האל שהוציאנו מעבדות".

כך כתב לגבי אכילת הפסח, ובדומה, לגבי אכילת מצה. אלא, שבעל ספר החינוך לא מתיימר לתת את כל השורשים, הוא מדייק בדבריו "משרשי". האם נוכל למצוא עוד שורש?

מצוות אכילת קדשים

ננסה להשוות לעוד מקום בו מופיע דין אכילה. אנחנו מצויים כעת בדיוק בהפסקה בין פרשות ויקרא וצו, לבין פרשת שמיני. בפרשות הקודמות קראנו על חלקי הקרבנות שמגיעים לכהנים. אלא, שלא היה ברור כיצד התורה מתייחסת לאכילת הכהנים. אנו יכולים עדין לחשוב שהכהנים מקבלים חלק בקורבנות בתור פרס בלבד על עבודת המקדש וממילא אם הם לא רוצים את הפרס אין שום עניין באכילתם. אלא, שבפרשת שמיני נגלה שלא כן הדבר.

לאחר מות שני בני אהרון, אהרון ובניו הנותרים מחליטים לא לאכול את שעיר החטאת. כאשר משה מגלה זאת הוא קוצף עליהם:

"ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרם לאמר. מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש כי קדש קדשים הוא ואתה נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליהם לפני ה' ".
(ויקרא, י, טז-יז).

הרי שאפשר ללמוד מכאן שאכילת החטאת אינה רשות, אלא חובה. האכילה מהווה חלק בלתי נפרד מתהליך הכפרה. כך לומד הספרא (שמיני, פרשה א) על אתר:

"מנין שאכילת קדשים כפרה לישראל? ת"ל: 'ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליכם לפני ה' ' - הא כיצד כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים".

חשיבות זו של אכילת הקדשים מקבלת את ביטויה בכמה מקורות בחז"ל, ביניהן הברייתות הבאות המובאות במסכת פסחים (נז., עב:):

... ועוד צווחה העזרה: שאו שערים ראשיכם ויכנס יוחנן בן נרבאי תלמידו של פנקאי, וימלא כריסו מקדשי שמים. אמרו עליו על יוחנן בן נרבאי שהיה אוכל שלש מאות עגלים, ושותה שלש מאות גרבי יין, ואוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה. אמרו: כל ימיו של יוחנן בן נרבאי לא נמצא נותר במקדש".

"מעשה ברבי טרפון שלא בא אמש לבית המדרש. לשחרית מצאו רבן גמליאל, אמר לו: מפני מה לא באת אמש לבית המדרש? אמר לו: עבודה עבדתי. אמר לו: כל דבריך אינן אלא דברי תימה, וכי עבודה בזמן הזה מנין? - אמר לו: הרי הוא אומר עבדת מתנה אתן את כהנתכם והזר הקרב יומת - עשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת בית המקדש".

במקור הראשון, העזרה מתוארת כמי שמבקשת כביכול מיוחנן בן נרבאי להיכנס למקדש על שהיה אוכל את כל הקדשים ולא היה משאיר נותר. הברייתא נותנת רושם שיוחנן בן נרבאי היה אוכל כמויות אדירות של אוכל, ובמקום לגנות אותו על אכילה מרובה, הברייתא משבחת אותו. אמנם, רש"י קצת הורס את האפקט ומסביר שהיו לו הרבה בני בית והיה מפזר את האוכל בין כולם. ועדין, דומה שלא סתם הברייתא לא הזכירה את בני הבית. כך גם במעשה של רבי טרפון. ר' טרפון הרשה לעצמו לפספס יום שלם בבית המדרש כדי לאכול מן התרומה, שאף היא נקראת קודש.

האם יש קשר בין מצה לקדשים?

אך עלינו לשאול, האם מקרה הוא שסוגיות אלו מופיעות במסכת פסחים? האם יש קשר בין מצוות האכילה בפסח לבין מצוות אכילת קדשים? לכאורה את המצה אנו אוכלים משום שלא הספיק בצקם של ישראל להחמיץ, ואת הפסח אנו אוכלים על שום שפסח הקב"ה על בתיהם של ישראל במכת בכורות. לא נראה שיש קשר לכפרה? ננסה להראות כמה טעמים המקשרים בין הדברים.

הרמב"ם במניין המצוות מונה בדיוק חמש מצוות עשה לאכול:

1. (נו) לאכול בשר הפסח בלילי חמשה עשר שנ' ואכלו את הבשר בלילה הזה.

2. (נח) לאכול פסח בו (פסח שני) שנ' בו על מצות ומרורים יאכלוהו.

3. (פח) לאכול שירי מנחות שנ' והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו.

4. (פט) לאכול בשר חטאת ואשם שנ' ואכלו אותם אשר כופר בהם וכו'.

5. (קנח) לאכול מצה בליל זה שנ' בערב תאכלו מצות.

אנו מגלים שמצוות אכילת קדשים אינה רק דוגמא בין דוגמאות. אין שום מצוות אכילה בתורה מלבד מצוות אכילת קדשים ומצוות האכילה בפסח. ועדין, יש בכך כדי להעלות חשד, אך לא משום הוכחה.

נשוב אל התורה וננסה לחקור בשורשי מצוות האכילה בפסח. מצוות אכילת מצה מופיעה בפרשת בא (שמות יב-יג). שם התורה מספרת (פס' לד) שבני ישראל נאלצו לצאת ממצרים עם בצק שלא הספיק להחמיץ. אלא שהמעניין הוא שתיאור זה מופיע אחרי שבא הציווי על אכילת מצה. הציווי על אכילת מצה לדורות ניתן כבר לפני היציאה ממצרים. יהיה מי שירצה להסביר שהקב"ה ידע מראש שיצאו ממצרים טרם הבצק יחמיץ. אך נמשיך ונעיין.

מלבד פסח, בעוד הקשר אחד בלבד מופיעים חמץ ומצה בתורה, בדיוק קראנו בפרשת צו (ויקרא, ב', יא):

"כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' ".

כל המנחות הקרבות על המזבח באות מצה בלבד. האם מקרה הוא שהמצה נבחרה גם לקדשים וגם לאכילה בפסח?

קרבן פסח

אם במצה הצלחנו להשתכנע שיש קשר בין מצוות אכילת קדשים לאכילת מצה, קל יהיה הרבה יותר להוכיח כך לגבי הפסח. אמנם, הקורא בפרשת בא לא יהיה בטוח האם הפסח הוא קרבן או רק בשר לאכילה. אך בפרשת בהעלותך טמאי המת מלמדים אותנו שהפסח הוא קרבן ה'. בחינה קלה בהלכות קרבן פסח תדגים לנו שהאכילה אמנם מהותית לקרבן, אך מה שיותר מהותי הוא הכפרה.

המשנה בפסחים (ז,ה) מלמדת שיש הבדל בין קרבן הפסח לשאר הקרבנות. לכל קרבן שנאכל ישנם שני חלקים: בשר הנאכל ואימורים הקרבים על המזבח. בשאר קרבנות - אם נטמא והאימורים טהורים, הקרבן כשר משום שעדין חלק חשוב מהקרבן יכול למלא את ייעודו. אך בפסח - אם נטמא הבשר, אפילו החלב טהור, הקרבן פסול מכיוון שעיקר הפסח לאכילה. הלכה זו מראה שהפעולה העיקרית שעושים עם הפסח היא האכילה, בניגוד לשאר הקרבנות בהם גם העלאת אימורים למזבח עיקרית. אך המשנה בהמשך הפרק (ז/ז) מלמדת שאם נזרק הדם קודם שנודע שהבשר טמא, הפסח כשר בדיעבד. זאת כנראה על אף שלא ניתן לאכול את הקרבן. הראשונים דנו המון על הסתירה לכאורה בין שתי המשניות ולא ניכנס לפרטי הדיון. על כל פנים, נראה ברור מכולם שהאכילה בפסח מרכזית יותר משאר הקרבנות, אך עדין יש דרגה מעל האכילה. יש מצבים בהם יוצאים ידי חובה על ידי זריקת דם בלבד אף ללא אכילה. מכאן שעיקר הקרבן אינו לאכילה, אלא ככל קרבן – לכפרה, לכן אם נגיע לכפרה באופן אחר, די בכך. ועדין, הכפרה העיקרית בפסח היא באמצעות האכילה.

מסקנות

הראנו בעיון זה שכנראה מצוות האכילה בפסח אינם רק לזכר יציאת מצרים. כנראה שיש באכילות אלו גם אופי דומה לאכילת קדשים, שם ברור שהאכילה היא חלק מתהליך של כפרה. ראינו את חשיבות אכילת קדשים עד שרבי טרפון מכנה אכילה כזו "עבודה" ואפילו כאשר נעשית מחוץ למקדש.

רעיון זה של אכילה מקודשת לכאורה סותר את התפיסה הרגילה שלנו. אנו רגילים דווקא לשייך את הצום לקדושה. נהוג לומר שביום הכי קדוש, הלא הוא יום הכיפורים, אנו כולנו מתדמים לקדושי עליון ולא אוכלים. והנה, אנו מגלים בפסח עבודת ה' הפוכה, דווקא דרך האכילה. אז מה באמת מפריד בין אכילת פסח לאכילה הבהמית ממנה אנו משתדלים להתרחק? לאורך הדרך הדגשנו שמצוות האכילה היא מצווה דווקא של אכילת קדשים. לא מדובר על אוכל בלבד, מדובר על אוכל עם משמעות, מעין לבוש רוחני. על כורחנו, לא פעולת האכילה או חוסר האכילה הם המביאים לקדושה. את שתי הפעולות אפשר לעשות באופן שיביא לכפרה. הקדושה יכולה לרכוב על כל פעולה. מה שמביא לקדושה הוא דווקא שבכל דרכנו נדע להלביש קדושה על הפעולות החומריות שלנו. להעניק למעשים שלנו משמעות של עבודת ה'. וכך, ניבדל מבהמה וניעשה לאדם.

יהי רצון שנזכה לקיים "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים".