לא סתם סיפור

יציאת מצרים היא פשוט סיפור מדהים. מתברר שזה לא יצא ככה במקרה: כאשר מגוללת התורה את תולדותיו של האירוע המכונן של עם ישראל שהוא גם בעל חשיבות היסטורית מובהקת, מובא נימוק מיוחד במינו לשאלה מדוע הכביד ה את לב פרעה: "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים....". הקב"ה לא הסתפק בלהוציא ישראל ממצרים אלא רצה גם ליצור ספור מרשים לספר לילדים למשך דורי דורות. ממילא הוא היה חייב לקחת מפרעה את בחירתו החופשית כדי שהוא לא ייתן מוקדם מדי אישור יציאה ממצרים . בספר הקבלי הקדום, ספר יצירה, נאמר שהקב"ה ברא את עולם על ידי סיפור (פרק א משנה א). סיפור אינו רק תוצר של המציאות אלא הוא כוח מניע ומכוון שלה.

פול אוסטר אמר ש"סיפורים קורים לאנשים שמספרים סיפורים", מתברר כנראה, ש "סיפורים קורים לעמים שמספרים סיפורים". הצד הסיפורי של יציאת מצרים התחרש כדי שיהיה סיפור לספר, והעובדה שעם ישראל סיפר את הסיפור הזה במהלך הדורות הולידה סיפורים חדשים כאשר כל דור ודור קורא את ההווה לאור העבר.

סבא של אשתי, פרופ עקיבא ארנסט סימון ז"ל, צאצאו של ר עקיבא איגר, נולד בגרמניה למשפחה יהודית מתבוללת. עד גיל שבע לא ידע כלל שהוא יהודי ותקופת ההתבגרות עברה עליו כנער גרמני לכל דבר, היותו יהודי הייתה שולית לחלוטין בזהותו. אולם כאשר התגייס לצבא גרמניה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפגש באנטישמיות בוטה ואכזרית. המפגש הזה עם חבריו לנשק הגרמניים היה הניצן הראשון לכך שההשתלבות שלו בחיי גרמניה עתידה להשתנות. אולם דבר לא קרה עד שהתבשר יום אחד שבאותו הערב יש חופש לחיילים היהודים. האירוע - ליל הסדר היה חדש עבורו לחלוטין. לקראת סוף הסדר נעמדו מספר משתתפים על רגליהם וקראו בהתלהבות לשנה הבאה בירושלים הבנויה. כאשר שאל סימון את הבחור שישב על ידו מדוע הם נעמדים קיבל את התשובה: האנשים האלו הם ציונים. הם רוצים להדגיש כי העם היהודי צריך לחזור לחיות בארץ ישראל. באותו רגע, כך היה סימון חוזר ומספר לאורך שנים, באותו רגע השתנו חיי. נעמדתי גם אני על רגלי לאט לאט וחשבתי - אני רוצה להיות יהודי, אני רוצה להיות ציוני, אני רוצה לעלות לארץ ישראל! מיד כשהשתחרר מהצבא החל ללמוד תורה, עברית ולקיים מצוות ושנים מעטות אחר כך מימש את החלטתו ועלה לארץ ישראל.

(צילום: chany14-cc-by-nd)

בין סיפור לזיכרון

כל יום יש מצווה לזכור את יציאת מצרים (רמב"ם הלכות קריאת שמע פ"א, ה"ג), ואילו בליל הסדר יש מצווה מיוחדת לספר ביציאת מצרים (רמב"ם ספר המצוות, עשה קנז). זיכרון בא כדי למנוע שכחה, "זכר...לא תשכח" (דברים כה:יז-יט). הקיום היומי של הזכירה מבוצע במסגרת אמירת קריאת שמע על ידי הזכרה קצרה של העובדה הבסיסית שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים.

סיפור הוא הרבה יותר מזה. גם מי שיודע כבר את הסיפור חייב לספר אותו. המטרה של הסיפור איננה העברת המסר בלבד, המטרה היא לעורר בלב השומעים התרגשות של שותפות: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים...לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה ממצרים אלא אף אותנו גאל עמהם". ממילא הסיפור חייב להיות מותאם לקהל השומעים - אל כל אחד מארבעת הבנים, החכם, הרשע, התם, והאינו יודע לשאול, עלינו לספר את הסיפור אחרת. חווית הסיפור היא סובייקטיבית לעומת זכירת העובדות שהיא אובייקטיביות, הסיפור ממוקד בהווה ומצוות הזיכרון ממוקדת בעבר. ההגדה של פסח פותחת בקטע שבו האדם רואה את מציאות חייו כמקבילה למצבם של עם ישראל במצרים, ומנקודה הזאת מביע את תקוותו האישית לגאולה: "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים...השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל, השתה עבדי, לשנה הבאה בני חורין".

יותר ממה שההגדה מספרת את סיפור יציאת מצרים, היא מספרת על אנשים המספרים את סיפור יציאת מצרים. כפי שציין לי ידידי יהושע אמרו, אפילו כאשר סוף סוף בהגדה מגיעים לסיפור עצמו, לא מספרים אותו באמצעות המקראות המפורשות שבספר שמות, אלא על בסיס הפרשה של מקרא ביכורים. במקרא ביכורים, האדם מביא את ביכורי פרותיו לירושלים ובמסגרת ההודייה להקב"ה הוא מספר את סיפור יציאת מצרים. זאת אומרת העדיפו לבחור טקסט שבו מסופר על אדם המספר את סיפור יציאת מצרים, מהטקסט שבו מופיע את הסיפור עצמו.

ההסבר לכך, לאור הנאמר לעיל, הוא שהסיפור לא יכול היה להיות כתוב בהגדה. הקיפאון של הסיפור בטקסט קבוע היה מונע מאיתנו, המסבים סביב שלוחן הסדר, לספר את כחוויה אישית, ולהתאים אותו באופן ייחודי לשאר משתתפי הסדר. הבנו עם כן שסדר ההגדה, פחות מספר את סיפור יציאת מצרים ויותר מדריך אותנו כיצד לספר את הסיפור.

(צילום: rosemanios-cc-by)

הנצח של מצרים

באחד מביקורינו אצל הורי בארצות הברית, לקחה אשתי מיכל את ילדינו לאגף המצרי של המוזיאון הגדול של ניו יורק. ברגע בו נכנסו לתערוכה רץ הצעיר שבחבורה והתישב בין כפותיו הגדולות של פסל ספינקס גדול. מובן שמרגע זה ואילך פקח עליהם שומר התערוכה, אדם מבוגר, שחור וגדול עין בוחנת. אולם לא זו בלבד שהוא פקח עליהם את עיניו, הוא ממש נצמד אליהם והלך אחריהם כל הזמן. מיכל הנמיכה את קולה בהסבריה לילדים על הפסלים והתרבות המצרית, בחשש שמא הדיבורים מפריעים לו, אך הוא רק נעמד קרוב עוד יותר. כאשר יצאו מהאגף המיצרי ניגש אליהם שומר התערוכה ושאל בפליאה גדולה: "is that Hebrew that your children are speaking?"

השומר שהיה דתי נוצרי ומאמין בכתבי הקודש הכיר היטב את סיפור יציאת מצריים, אולם הוא היה נדהם לגלות, שאחרי שנים רבות כל כך מסתמן בבירור נצחונו של עם ישראל על תרבות מצרים. הנה הוא פוגש, משפחה יהודית מארץ ישראל, ילדים יהודיים המדברים בשפת התנ"ך, באותה השפה שדיברו אבות אבותיהם כאשר עשו דרכם ממצרים לארץ ישראל. הנצח של מצרים מונח בארונות הזכוכית של המוזיאונים, הנצח של העם היהודי חי וקיים.

הרב יעקב נגן, ר"מ בישיבת עותניאל