מה מסתתר מאחורי המסכה של פורים?

"מה הענינים, אחי?", שמעתי קול מוכר מאחורי.
הסתובבתי לאחור. זה היה ירון שהתקרב לעברי וחיוך רחב נסוּך על פניו.
"ב"ה, מצוין", שמחתי לקראתו, "מה שלומך, ירון?"
"סַבָּבָּה. טוב לראות אותך", אמר וטפח על שכמי.
התחבקנו. שמחתי מאד לראות אותו. זמן רב חלף מאז שנפגשנו בפעם האחרונה.
"מזל שיואב התחתן, אה? אם לא הוא מי יודע מתי היינו נפגשים", אמר וצחק את צחוקו המתגלגל המוכר.

ירון ואני הכרנו בצבא. שירתנו יחד באותה יחידה. היינו טיפוסים שונים מאד. הוא קיבוצניק, חילוני "למהדרין" ואתיאיסט, ואני דתי לגמרי, "דוס", כלשונו. הוא היה בחור תוסס ותזזיתי, מלא מרץ ופעלתנות, ואני שקט, רגוע ושליו. אך למרות ההבדלים הגדולים בינינו, בהשקפת העולם ובאופי, נקשרנו בלב ובנפש. ירון היה בחור אינטלגנטי שאוהב לחשוב ולהתפלסף. בדיוק כמו שאני אוהב. היינו מבלים שעות בשמירות בדיונים עמוקים על העולם והאדם, על החיים ועל אלוקים.
ירון גר בקיבוץ בצפון הארץ, ואני באזור המרכז. זו הסיבה שמאז שסיימנו את השירות הצבאי ונפרדו דרכינו כמעט ולא יצא לנו להיפגש. חתונות של חברים משותפים, כמו הפעם - החתונה של יואב, היו ההזדמנויות היחידות שלנו כמעט, לראות האחד את השני.

'החג של החילוניים'
ירון אחז בידי ומשך אותי הצידה, "בוא רגע למקום שקט, שנוכל לדבר קצת".
בידו אחז כוסית מלאה למחצה שריח של משקה אלכוהולי כלשהו נדף ממנה. משום מה זה הזכיר לי את פורים שמתקרב ובא.

"אתה יודע איזה חג אני הכי אוהב?", פתח ירון, ישיר ותכליתי כדרכו.
"תן לי לנחש" אמרתי בנימה מבודחת, מביט חלופות בכוס המשקה ובירון, "יום כיפור? תשעה באב? אולי צום גדליה?"
"מצחיק מאד", אמר ירון, שלא התלהב מההומור שלי, "אֶת פּוּרים, כמובן.
ואתה יודע למה?", הוסיף, כשמבט שובב מרצד בעיניו.
"למה?", שאלתי.
"כי פורים זה... החג של החילונים!"
עכשיו הגיע תורי להתעצבן. "מה זאת אומרת 'החג של החילונים'?" התקוממתי.
"אני אסביר לך", אמר ירון, "זה פשוט מאד. כל שאר החגים, כמו פסח, סוכות, שבועות וגם חנוכה, הם לזכר ניסים שעשה אלוקים לישראל. שהוציא אותם ממצרים, קרע לפניהם את הים, הציל אותם מאויביהם וכו' וכו'.
פורים הוא לא כזה. פורים הוא החג שלנו. של בני האדם. בזכות חוכמתם והשתדלותם של מרדכי ואסתר, ניצלו היהודים מגזירתו של המן. בלי שום התערבות פלאית של אלוקים שהופך את סדרי הטבע".
ירון הפסיק לרגע ולגם מן הכוס שבידו "ואפשר ללמוד מכאן לקח חשוב", המשיך, "באמת הכל תלוי רק בנו! אם נפעל בחוכמה ובתבונה, נוכל תמיד להיחלץ מכל צרה. אם יש לך יוזמה ונחישות, קצת מזל ועוד טיפה שכל, בסוף הכל מסתדר. גם בלי "טובות" של אלוקים..."

לאן נעלם אלוקים?
עכשיו כבר התעצבנתי לגמרי, אך ירון עוד לא סיים את דבריו, "וההוכחה שאני צודק", הוסיף כשמבט של ניצחון מעטר את פניו, "בכל המגילה לא מוזכר אלוקים אפילו פעם אחת. הוא פשוט לא נמצא שם!!! בדוק בעצמך ותראה שאני צודק".
הפעם ידעתי שהוא צודק. הספר היחיד בתנ"ך שלא מוזכר בו שם ה' זה מגילת אסתר.

באמת משונה, חשבתי לעצמי.
נזכרתי בדברי הגמרא ששואלת למה לא אומרים הלל בפורים (כמו שאומרים בכל שאר החגים). אחת התשובות שהגמרא עונה היא שקריאת המגילה היא בעצמה ההלל של פורים. ממש מוזר. איך יכול להיות שזה יהיה ההלל של פורים אם אלוקים פשוט חסר שם לגמרי?! איפה יש כאן הלל לקב"ה אם כל הסיפור של המגילה הוא סיפור הצלחה אנושי- חילוני?!
"נו, מה אתה אומר?", אמר ירון, מנסה לקרוא את מחשבותיי.
"תראה, בעצם...", התחלתי לגמגם, "כלומר, לא תמיד... בדרך כלל...".
התזמורת שבדיוק התחילה שוב לנגן הצילה אותי. ירון ואני נשאבנו אל תוך מעגלי הרוקדים, והשיחה שלנו נקטעה באמצע. כעבור כמה דקות כבר הייתי צריך ללכת ולא התאפשר לנו להמשיך לדבר.
האמת היא שהוא הצליח לבלבל אותי לגמרי. פשוט לא ידעתי מה לענות לו. פורים באמת נראה לי פתאום כחג חילוני, וסיפור המגילה נראה כסיפור הצלחה אנושי בלבד. מוזר מאד.

יצאתי החוצה. אויר הלילה הקריר של חודש אדר קידם את פניי. צעדתי לעבר תחנת האוטובוס כשהשאלות של ירון מתרוצצות במוחי.

בתחנה עמדו שלושה אנשים, ממתינים לאוטובוס. אחד מהם, יהודי מבוגר שזקן ארוך מעטר את פניו, נראה לי מוכר. כעבור רגע נוסף הצלחתי לזהות אותו. זה היה הרב ישראל, הרב שלמדתי אצלו לפני שנים בישיבה. "שלום עליכם", בירך אותי במאור פנים ולחץ את ידי בחמימות, "נו, מה שלומך?"
השבתי לו בקול רפה. הוא שם לב שאני מוטרד. "על מה אתה חושב כל כך ברצינות?", שאל, "חודש אדר עכשיו, לא?"
סיפרתי לו על השיחה שלי עם ירון ועל המחשבות שהתעוררו אצלי בעקבותיה. הרב ישראל הקשיב לי בסבלנות. בדיוק כשסיימתי הגיע האוטובוס. עלינו והתיישבנו יחד בספסל האחורי. הרב ישראל שתק למשך כמה שניות, ואז אמר "הוא שואל שאלות טובות החבר שלך. אבל האמת היא שהשאלות על פורים חזקות הרבה יותר". "באמת?", התפלאתי. הרב ישראל הנהן בראשו.
"שים לב לדבר מעניין. המבנה של שישה ימי עבודה ושבת לאחריהם, קבוע וקיים כבר מששת ימי בראשית. שאר תאריכי החגים נקבעו על ידי הקב"ה בתורה (פסח, סוכות, שבועות, יום הכיפורים וכן הלאה). חנוכה נקבע על ידי חז"ל.
אבל יש חג אחד יוצא דופן מכולם. פורים.
התאריך של החג הזה לא נקבע על ידי הקב"ה, אינו כתוב בתורה, ולא נקבע גם על ידי חז"ל. קבע אותו מישהו אחר לגמרי. המן הרשע!"
באמת מעניין חשבתי לעצמי. כבר 2500 שנה עם ישראל חוגג לו חג בתאריך שנקבע על ידי המן האגגי מזרע עמלק.

צריך פיס בחיים
"ואיך הוא קבע את התאריך?", הוסיף הרב ישראל, ומייד ענה בעצמו "על ידי גורל. במקרה. פשוט הטיל קוביה וכך יצא התאריך. מי יודע, אולי עוד גילגול אחד של הקובייה ופורים היה יוצא בתמוז...".
"ולא רק זה", המשיך הרב ישראל, מגביה את קולו, "אלא שהעניין של הגורל המקרי הזה כל כך משמעותי עד שהוא נקבע כּשֵם החג – 'פורים', על שם הפור, הגורל. וביהדות, שֵם של דבר, מבטא את המהות שלו, כידוע".
הופתעתי. הדברים האלו היה חדשים לי לגמרי. מה באמת ההסבר לכל זה?
הרב ישראל המשיך בדבריו: "כדי לחשוף את מה שעומד מאחורי סיפור המגילה ולהתוודע באמת לעניינו של פורים צריך להבין קודם כל על מה היה הויכוח בין המן למרדכי. יש שנדמה להם שמדובר בעוד איזה סכסוך אישי, ויכוח קטנוני על כבוד ויוקרה. אך האמת היא שיש כאן ויכוח עמוק בין אידיאולוגיות. התנגשות בין תפיסות עולם מנוגדות".
באותו רגע הגיע האוטובוס לתחנה של הרב ישראל. על אף שעד הבית שלי יש עוד 2 תחנות ירדתי איתו. לא יכולתי להפסיק באמצע המתח. ביקשתי ממנו שימשיך בדבריו:
"ובכן, הסוד מקופל בפסוק אחד במגילה המכיל מילת מפתח ששופכת אור חדש על כל העניין.
לאחר שנגזרה הגזירה על השמדת היהודים מגיע מרדכי אל שער המלך לבוש שק ואפר. אסתר שולחת אליו שליח דחוף לשאול מה קרה. אומרת המגילה: "ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו" (אסתר ד,ז). ומסביר המדרש: "לך אמור לה: בן בנו של קרהו בא עלינו. זהו שכתוב (על עמלק): "אשר קרך בדרך" (דברים כה, יח)".
"אני לא כל כך מבין", אמרתי, "מה הקשר בין המן לעמלק, ולמה המילה 'מקרה', בהטיות שונות, חוזרת כאן כל כך הרבה פעמים?"
הרב ישראל קימט את מצחו כְמנסה להתרכז יותר וענה: "הויכוח בין מרדכי ועם ישראל לבין המן האגגי מזרע עמלק, הוא על דבר אחד - האם יש מנהיג לעולם שמכוון ומשגיח על כל מה שקורה או שהגורל המקרי הוא זה ששולט והכל הוא פרי של אקראיות סתמית.

כשעם ישראל יוצא ממצרים בניסים מדהימים העולם כולו עומד נרעש ונרגש. "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד" (שמות טו, יד-טו). רק עם אחד לא מתרגש. עמלק. 'שטויות', הוא אומר, 'במקרה עם של עבדי