חריזתם של שלושה מקראי קודש אלו בשלשלת אחת מתבהרת רק לכשאנו מבחינים שדאגה תורת ה' להעמידם מערכה מול מערכה לעומת שלושה אירועים הקשורים לחודש המרוחק ביותר מחודש תשרי, הוא חודש ניסן: ראש חודש, שבת, ופסח. סדר זמנים, הראשון טבעי קוסמולוגי של מחזור הלבנה הקובע את לוח השנה שלנו, השני לגמרי בלתי-טבעי אבל המנציח את הבריאה, והשלישי מנוגד לטבע המבטא גאולת ישראל נגד כל כח וכל הגיון אנושיים. אבל שלושתם על אף שמשמעותם ותוכנן פועלים ומתמשכים ללא הרף בהיסטוריה, הם מושרשים בעבר.
לא כן הוא חודש תשרי. ר"ה הוא גם ראש חודש, אבל ר"ח בו אנו עומדים בדין, קרי נושאים באחריות כלפי הכל, ובזה אנו יוצאים מחוץ לטבע, משום שהטבע אחריות אינו יודע מהי. יוה"כ, גם הוא שבת מסויים, 'שבת שבתון' אפילו, אבל איננו מנציח ומעיד על מהלך ההשגחה ביצירה הראשיתית, אלא בא לכפר על עוונות שהיו, ואם כן מוציא אותנו מתוך כבלי הזמן הטבעי כל כך. וסוכות היא גאולה מסוג מיוחד. היא מוציאה אותנו לגמרי מחוץ לכל מציאותנו השגרתית הטבעית. להיות בתוך המציאות הטבעית ויחד מחוצה לה, זהו כל תוכן וכל חינוך חודש תשרי. לכן אם ניסן הוא ביטוי להתערבות ה' בזמן ובטבע לטובת עמו, תשרי היא פתח שפותחת ההשגחה האלהית ליציאה מחוץ לכל הכבלים מכל סוג, ובמיוחד מחוץ לטבע, מחוץ לזמן ומחוץ למקום.
דרך פתח זה מתגלה כוחו של ישראל הנכנס לתוך המציאות שלנו ובכל זאת הנשאר תמיד מעל לה. וכך הוא גם מבחינת האדם שבישראל, הוא חייב לתת את הדין בראש השנה, ובכל הוא יודע ומובטח שהקב"ה יקום מכסא דין וישב על כסא רחמים. הוא חייב לבקש מחילה וסליחה וכפרה ביוה"כ, והוא כבר כמלאך, לבוש בבגדי לבן שמח מההבטחה האלהית ש'ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם'. הוא יושב בסוכה בתוך העולם הטבעי, ככל העמים לכאורה, אבל לא היא, את העולם כולו הוא רואה כבית ארעי שההשגחה האלהית היא המעניקה לו את עצם קיומו וההגנה עליו, לא בנייניו הוא מבטון וברזל (ומשום כך הוא פטור ממזוזה).
ועבודה זו אינה יכולה להתבצע אלא על ידו. רק לו לבדו הכוחות הראויים והנדרשים למשימה מקודשת זו. לכן בר"ה מתפילת 'יתקדש שמך על ישראל עמך' אנו באים ל'תן פחדך ה' על כל מעשיך' וממנה ל'תן כבוד לעמך'. וביום הכפורים אנו כבר עולים מדרגה ל'כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל וגו' ' וחותמים ב'מלך מוחל וסולח ל'לעונותינו ולעונות עמו ישראל וגו' מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכפורים'. ובסכות – כבכל שאר החגים – 'מקדש ישראל והזמנים', באה בתוספת של שמחה מיוחדת (ויקרא כג) 'ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלוק' שבעת ימים'. שמחה על מה? שמחה על שזכינו למלא את תפקידנו, לאחוז בכל המציאות כולה ולהביא אותה לפני ה' אלוק', להיות אותה ממלכת כהנים וגוי קדוש המקדש אפילו פסולת גורן ויקב ('מגרנך ומיקבך, מפסולת גורן ויקב' – סוכה יב. ועוד) למצוות החג. לכן גם מן הצומח, קרי מן המתפתח בעולם הזה, אנו אוחזים בידינו, ואוגדים באגד אחד את ארבעת המינים ולתשועת עולמים אנו מתפללים: 'אנא ה' הושיעה-נא אנא ה' הצליחה-נא'. לשון אחרת: כניסתנו בעולם הזה אינה הכרה בו כבמציאות בה הוא כבול וכלוא, אלא כמציאות שהיא בסיס לעבודת ה'. בואנו לעולם הזה אינה טרגדיה, אלא שמחה של השתתפות בתיקון.
ואף אם תקון זה אינו קל ופשוט, ותובע מאתנו עבודת תמיד, ועבודה בלתי-פוסקת לתקן את מה שהעמים הורסים, כדברי התלמוד במסכת סוכה (נה.) דוקא 'אמר רבי [אלעזר] הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות', וכפירוש הפסיקתא דרב כהנא (פר' כח) 'והקרבתם אשה עולה לי"י פר אחד איל אחד (במדבר כט-לו), א"ר פינחס בן חמ' שבעים פרים היו שהיו ישר' מקריבין בחג כנגד שבעים אומות העולם שישבו בשלווה'. ואותה ישיבה 'בשלווה' שאנו נכספים אליה, איננה שלוותם במובן העכשווי של המלה, אלא הימנעותם מהרס העולם כמתגלה מדברי רבי פנחס עצמו באיכה רבה (וילנא, פר' א) 'א"ר פנחס אותם שבעים פרים שהיו ישראל מקריבין בחג כנגד שבעים אומות הם כדי שלא יצדה העולם מהם'.
אכן שבעים פרים באים לכפר על האומות, אבל לא כפרה באשר עם ישראל מונה לשרת כעבד את האומות, אלא באשר ככהנים 'שלוחי דרחמנא' אנחנו (יומא יט. ועוד) לתקן עולם במלכותו אשר בכל משלה. עבודתנו התמידית של קידוש העולם והמציאות וכפרה על המציאות אינה אוניברסליזם זול שריח חריף של נצרות נודף ממנו וצד בניחוחיו נפשות צדיקים ותמימים צעירים שרועיהם התעום (ירמיה נ-ו), אלא טורח בלתי-פוסק של כניסה בעולם המלא התמודדויות וקשיים המפתים רבים לברוח ממנו. לא כך חלק ליעקב, אנו יוצאים ממנו שבעת ימים כדי להראות איך בידינו להפוך אותו לראוי לדירת קבע. בשביל זה צריך לשאת באחריות (ראש השנה), לתקן מעשינו (יום הכפורים) ואז אפשר לעצור ולשמוח בכל מעשי ידינו. וזו כל המשמעות של האירוע היחיד שבחודש תשרי שאין לו כל הקבלה בחודש ניסן 'ביום השמיני עצרת תהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו'. אין שמיני בניסן, וישנו בתשרי שבמימד הנצחי שבו יש בכדי להתנשא מעל הטבעי, הבנוי על מתכונת ה'שבעה'.
וזהו שממשיך התלמוד בסוכה (הנ"ל) 'פר יחידי למה? כנגד אומה יחידה', ולא יחידה במציאותה בלבד, אלא בעיקר בתפישתה כדברי המהר"ל בנצח ישראל 'ודבר זה ידוע ממה שהיו מקריבים בשבעת ימי סוכות, שהיו מקריבין שבעים פרים כנגד האומות, כי אין באומות אחדות רק רבוי'. ואחדות זו נחלת ישראל היא כדבריו עוד בגבורות ה' 'ובחג הסוכות היו מקריבין שבעים פרים נגד שבעים אומות ויום השמיני פר אחד נגד אומה יחידה, לכך פר אחד באחרונה כי אחר שיעברו אומות עכו"ם יהיו נשארים ישראל וכל זמן ששבעים אומות עכו"ם בעולם אז צריך סוכה ושמירה'. כמו שהכהן הגדול רק 'אחת בשנה' יכול להיכנס לקודש הקדשים, כך רק המתנשאים לכהונה גדולה ממש יכולים להתנשא לאחדות המלאה והמשמחת שמחה שלמה: ושמחתם לפני ה' א'.
בברכת חג שמח
הרב ד"ר אליהו רחמים זייני
ראש הישיבה
ישיבת ההסדר 'אור וישועה' - חיפה