ערב יום כיפור. אני ממהר לסיים את הסעודה המפסקת. התפילה עומדת להתחיל בעוד דקות ספורות. נפרדתי מהוריי באיחולי 'גמר חתימה טובה', ויצאתי מן הבית בזריזות לכיוון בית הכנסת.
הרחובות היו מלאים ביהודים מכל הסוגים והגוונים. אשכנזים וספרדים, דתיים וחילוניים, זקנים וצעירים. כולם לבושים בגדי חג, מחזורים בידיהם, ופניהם מועדות לעבר בית הכנסת.
הגעתי כמה דקות לפני תחילת תפילת "כל נדרי". בית הכנסת היה מלא מפה לפה. הרבה יותר מבכל יום אחר. ממקום מושבי בשורה האחרונה סקרתי בעיניי את המתפללים. כולם לבושים בגדי לבן צחים כשלג, אוחזים בידיהם מחזורים, ואת פניהם עוטה ארשת של רצינות וקדושה. אוירה מיוחדת אפפה את המקום.
ואז פתאום התגנבה לליבי מחשבה אחרת, שונה לגמרי -
'רגע אחד, אתם כולכם, איפה הייתם כל השנה? איפה אתם בכל שבת, בכל יום חול, בסתם ימים רגילים? מה קרה שדווקא היום אתם מגיעים לכאן?...'
בתוך קהל המתפללים הגדול שמילא את בית הכנסת הצלחתי לזהות בקלות כמה אנשים שבכל ימות השנה אין לי ספק שהם רחוקים מאד מקיום תורה ומצוות, כמה אנשים שבמהלך חייהם הרגיל קרוב לוודאי שאינם נמנעים מלחלל שבת, וגם הקפדה על אכילת מזון כשר לא עומדת בראש מעיינם. ובימים האלו מגיעים כולם לבית הכנסת לתפילת "כל נדרי", לשמוע תקיעת שופר ולהתברך ב'שנה טובה', כאילו כלום לא קרה...
חשבתי לעצמי 'מה זה הדבר הזה? האם זו לא צביעות? וכי זו לא סתם הצגה והעמדת פנים? הרי כ
''תיכף אשוב...''
ושוב מגיעים הימים הנוראים ואותו נוהל קבוע חוזר:<BR>מתחרטים, מתוודים, מבקשים סליחה...<BR>אבל בינינו, וכי מחר לא נחזור להתנהג בדיוק כמו קודם?<BR>הרי בשנה שעברה 'חזרנו בתשובה' בדיוק על אותם חטאים, לא?<BR>האם אנחנו לא עושים סתם 'הצגה' רק כדי לעבור את ימי הדין בשלום?
