בעבודתנו החינוכית אנו שומעים לא פעם את השאלה: מה מועילה ההתעלות של יום הכיפורים אם מיד לאחר צאתו החיים חוזרים לשגרה והכל חוזר לקדמותו? אכן, אחרי יום הכיפורים לא הכל אמור לחזור לקדמותו, אולם אלה המעלים את השאלה חשים אמנם שזהו המצב, והאמת היא שיש דברים שהתחושה אינה משקפת אותם בצורה מלאה. ודאי עדיף היה שלאחר צאת יום הכיפורים יחוש כל אחד שמשהו מהותי השתנה כתוצאה מהתעלות הרוח של יום הכיפורים, אולם גם מי שאינו חש זאת באופן ברור אין זה מעיד כאמור שלא השתנה דבר. כדי לבאר זאת נעיין בדברי חז"ל.
חז"ל מבארים שביום הכיפורים עולה עם ישראל למדרגה גבוהה מאד, עד כדי הידמות למלאכים, בכמה מישורים (פרד"א פ' מה): "ראה סמאל שלא נמצא בהם ביום הכפורים חטא אמ' לפניו רבון כל העולמים יש לך עם אחד כמלאכי השרת שבשמים מה מלאכי ישראל אין בהם אכילה ושתיה כך ישראל אין להם אכילה ושתיה ביום הכיפורים, מה מלאכי השרת שלום ביניהם יחפי רגל ביום הכפורים, כך ישראל יחפי רגל ביום הכפורים, מה מלאכי השרת אין להם קפיצה כך ישראל עומדים על רגליהם ביום הכפורים, מה מלאכי השרת שלום ביניהם כך ישראל שלום ביניהם ביום הכפורים, מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא כך ישראל נקיים מכל חטא ביום הכפורים. והב"ה שומע עתירתן של ישראל מן הקטיגור שלהם ומכפר על המזבח ועל המקום ועל הכהנים ועל כל הקהל מקטון ועד גדול ועל כל עונותיהם של ישראל ועל כל העם, שנ' וכפר את מקדש הקדש". בדרך דומה מצינו בדברי הראשונים שביארו את חובת האכילה בערב יום הכיפורים שלמדה הגמרא (יומא פ"א ע"ב). רבנו יונה ("שערי תשובה" שער ד' ח'-י') מביא לכך שלשה טעמים כשהטעם השני הוא שהאכילה נועדה לחיזוק הגוף לקראת הצום. טעם זה דומה לטעמו של רש"י ביומא שם. וכן מבואר בטור (אורח חיים סימן תרד): "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש וכי בתשעה מתענין והלא בי' מתענין ללמדך שכל האוכל ושותה בט' מעלה עליו הכתוב כאילו התענה ט' וי'... פירוש כאילו נצטוה להתענות בשניהם והוא מאהבת הקב"ה את ישראל שלא צוה להתענות אלא יום אחד בשנה ולטובתם לכפר עונותיהם וציום שיאכלו וישתו תחלה כדי שיוכלו להתענות ושלא להזיק להם העינוי". ניתן לבאר שהצורך לאכול בערב יום הכיפורים ולחזק את הגוף לקראתו הוא כדי שלא נחשוב כל היום על האוכל ונוכל באמת להגיע למדרגה של מלאכים שאין להם כלל צורך באכילה.
דבר נוסף שבו אנו מתדמים למלאכים, שאנו אומרים בקול: "ברוך שם" לאחר "שמע ישראל", שבכל השנה אנו אומרים אותו בלחש משום שזהו שבח שמשבחים המלאכים את הקב"ה. הרמח"ל מבאר זאת לעומק (דרך ה' ח"ד פ"ד): "והנה המלאכים מצד התיקון שהם בו, משבחים שבח זה, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אך התחתונים אי אפשר להם לשבח אותו, כי אינם ראויים לזה, ולא השם שורה עליהם כראוי, ולא הכבוד מתגדל בם. אלא יעקב אבינו ע"ה זכה כבר לזה בעת פטירתו מן העולם, בהיותו עם כל בניו הקדושים סביביו שלא היה בהם פסול, ונתעטרו ביחודו ית' שאמרו, שמע ישראל וכו', ואז ענה הזקן, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ונמצא שמצדנו אין אנו ראוים לענין הזה, אלא קצת ממנו ניתן לנו מצדו של יעקב אבינו, ועל כן אנו אומרים אותו, אך בחשאי, זולתי ביום הכפורים שמתעלים בו ישראל למדריגת המלאכים". העיקרון של ההתדמות למלאכים ביום הכיפורים מצריך ביאור משום שהוא עלול להיתפס כמצב אשלייתי של התדמות ע"י פעולות חיצוניות: הימנעות מאכילה ושתיה, הליכה יחפים, התאחדות של הציבור בעמידה על הרגלים במשך היום. אולם למעשה אין הדבר כך כפי שמבאר הרמח"ל (דרך ה' ח"ד פ"ח ה'): "אמנם ענין יום הכפורים הוא, שהנה הכין האדון ב"ה לישראל יום אחד, שבו תהיה התשובה קלה להתקבל, והעונות קרובים לימחות, וכו'.. .. והנה ביום זה מאיר אור שבכוחו נשלם כל זה הענין. ואמנם הוא אור שלקבל אותו צריך שישמרו ישראל מה שנצטוו ליום זה, ובפרט ענין העינוי, שעליה מתנתקים מן הגופניות ניתוק גדול, ומתעלים במקצת אל בחינת המלאכים וכו'". הרמח"ל מבאר שהמעשים שאנו עושים ובהם אנו מתדמים למלאכים גורמים להארה נשמתית מיוחדת שאנו זוכים לה. מדובר על הארה נשמתית שפועלת בתוכנו ויוצרת בנו שינוי בין אם אנו מודעים לו ובין אם לאו. אולם בכל זאת ראוי שנתבונן בה משום שאין מדובר על פעולה מדומה ב"כאילו" אלא על דבר שמשקף אמת פנימית שקיימת בנו. נשמה אלקית רוחנית שקיימת בנו היא יצירה הדומה למלאך. בכל יהודי יש מעין מלאך קטן אולם בכל השנה הוא נסתר ומטשטש בגלל צרכי הקיום הגופניים המאפילים עליו. יום הכיפורים הוא "שבת שבתון" ובו מושבתים כל צרכי הגוף, ואז אין אנו רק מתדמים למלאכים בצורה חיצונית אלא גם חושפים בזה את הדימיון למלאכים שכבר קיים בתוכנו. מדי שנה אנו מזכירים זאת לעצמנו ביום הכיפורים, וחוויה זו אינה אמורה להתפוגג בצאת היום הקדוש.
הידיעה הזו על כל השלכותיה אמורה להדריך את חיינו לאורך כל השנה כולה.
* ר"מ בישיבת ההסדר הגולן וראש המרכז התורני נחלת ש"י ומכון הראל