השיר
כשעצוב ולא הולך כשמפחיד או מסתבך
אני באה אליכם אני באה אליכם
האוטו שט על פני הכביש כנראה גם הוא מרגיש
אני באה אליכם אני באה אליכם
אבא יגיד הגיעה הנסיכה
אמא ברגע מוארת משמחה
ילדה שלנו כמה התגעגענו
חכי מעט ילדה שלי לפני שתגדלי
סיפור חסידים
דרכם של סיפורי מעשיות שישתנו מִמְּסַפֵּר אחד למשנהו. כך קורה גם בסיפור המעשה שלפנינו, אשר החסידים מייחסים אותו לרבי אהרן מקרלין, ואילו הליטאים מייחסים אותו לרבי ישראל מסלנט. כמובן, אך טבעי הוא שכל עדה וכל חברה תנסה לזכות בסיפורים הטובים ביותר, אך אין זה מן הנמנע, שהסיפור שלפנינו אכן התקיים בשני האישים: זה החסיד וזה הליטאי.
על כל פנים, מסופר על רבי אהרן מקרלין ורבי ישראל מסלנט, שביום כיפור, כאשר עבר שליח הציבור לפני התיבה ושורר "המלך", היו מתעלפים בו במקום. כששאלו אותם מה גרם להם לבהלה הנוראית, שסופה באיבוד עשתונות, הם ציטטו את הגמרא בגיטין בדף נו:. הגמרא שם מספרת כיצד הצליח רבן יוחנן בן זכאי לצאת בדרך נס מבעד לחומות ירושלים, ולהתייצב לפני אספסיינוס קיסר. כשעמד רבן יוחנן לפני הקיסר, הוא קרא: 'יחי המלך'. תגובתו של הקיסר היתה חמורה מאוד: "אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי?!". כלומר, אם אני אכן מלך, מדוע חיכית זמן כה רב לפני שבאת לברכני?!
רבי אהרן קרלינר ורבי ישראל סלנטר הסבירו, שבשעה שהחזן מנגן "המלך", הם נזכרים בדברי הגמרא, ושומעים את הקב"ה קורא באזניהם: היכן הייתם עד עתה?! במשך כל השנה אתם חיים את חייכם, עוברים עבירות על ימין ועל שמאל, ולפתע, בימים נוראים, אתם עומדים לפניי ומתחננים בתשובה בקריאת "המלך"!! הקב"ה שואל: 'אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי?!' - אם אני המלך, כיצד הרשתם לעצמם להתנהג כפי שנהגתם במשך כל השנה?!
קריאה זו מצד מלכו של עולם, הפרה את שלוותם של שני גדולי ישראל אלה, והובילה אותם לאובדן עשתונות...
ומה איתנו?
את הסיפור הנפלא הזה שמעתי מהרב אשר וייס שליט"א. אלא, שר' אשר שאל שאלה פשוטה מאוד, והיא - מדוע אנחנו לא מתעלפים בשעה שאנו שומעים את קריאתו של החזן בראש השנה? לדברי ר' אשר, ישנן שתי תשובות לשאלה זו:
תשובה א' - אף אחד מאיתנו לא מגיע לחוייה הרוחנית שהיתה לר' ישראל מסלנט או לר' אהרן מקרלין, וזו הסיבה שאנו לא חשים בצורה קיצונית כל כך את משמעותה של קריאת: "המלך".
תשובה ב' - ר' אשר הסביר, שייתכן שתחושתם של ר' ישראל מסלנט ור' אהרן מקרלין לא היתה מוצדקת לגמרי. אמנם, החזן אכן קורא "המלך", ועם זאת, תפילות הימים הנוראים - בעיקר בעשרת ימי תשובה וביום הכיפורים - מתבססות על קריאה אחרת: אבינו מלכנו. אמנם, הקב"ה הוא מלכו של עולם, ובכלל זה גם מלכנו, ועם זאת, לפני היותו מלך, הוא בראש ובראשונה אב. מלך שעבדו לא בא לבקרו במשך תקופה ארוכה אכן יתקוף אותו בטענת 'אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי?!'. אולם, אב לעולם לא יִפְנֶה אל הבן בשאלה כזו. אפילו אם הבן יעדר מביתו במשך חודשים ושנים, ויגרום צער רב לאביו, בשעה שבה הבן ישוב, האב יקבלו בזרועות פתוחות ובאהבה רבה, ולא יטרח לשאול אותו היכן היה עד היום. לפיכך, אין כל סיבה להתעלף בראש השנה: הקב"ה הוא אבינו, ואנו בניו, ולכן לעולם הוא לא ישאל אותנו היכן הייתם עד כה.
השיר כמשל
לדעתי, השיר המצוטט לעיל, אשר בעת האחרונה מתנגנן בתדירות די גבוהה ברוב רשתות הרדיו, מסייע להסביר את תשובתו של ר' אשר. בשיר זה מודגש מאוד הקשר הייחודי שבין הורים וילדיהם. השיר מתאר את המציאות אשר בה אנו שרויים במשך כל השנה: "עצוב ולא הולך, מפחיד ומסתבך". אנו חיים את חיינו הפרטיים, לעיתים די קרובות לא מדקדקים במצוות, ועולמנו הדתי הולך ומסתבך.
בימים נוראים, הדברים משתנים. כל באי עולם עוברים לפני הקב"ה כבני מרון, ועלינו למסור דין וחשבון על אשר עשינו במשך השנה. אם הקב"ה היה נוהג בנו כמלך, מצבנו היה בכי רע. אולם, בדיוק כפי שר' אשר הסביר, הקב"ה הוא בראש ובראשונה אבינו. וכך, בימים הנוראים אנו מעוניינים לחוות את החוייה המתוארת בשיר: "אני באה אליכם". לאחר כל העצב, והפחד והסיבוך שחווינו במשך כל השנה, אנו מעוניינים לרוץ אל הקב"ה, ותפילה בפינו: קבל אותנו כפי שאנחנו, למרות חסרונותינו וחטאינו - בדיוק כפי שאב מקבל את ילדיו.
אם כמיהתנו אל הקב"ה תהיה כנה ואמיתית, ותצליח להידמות לכמיהתו של בן אל הוריו, הרי שגם הוא, מצידו, יצא לקבל את פנינו, ובפיו הקריאה: "ילד שלנו, כמה התגעגענו", ועל כך ניבא ירמיהו (פרק ג' פסוק יד'): "שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים נְאֻם ה' ".