הצעה לטקס ליום השואה

1. פתיחה מוזיקלית (העיירה בוערת אחר).
2. הדלקת 6 נרות תוך כדי קריאת תהילים פרק פ"ג
3. קריאת קטע- "מכל העמים".
4. קריאת קטע- "עם בחירה", בליווי מוזיקה (השיר "אלי אלי").
5. שירה- "שקט, שקט, בני נחרישה".
6. קריאת השיר "אנחנו עמם".
7. קריאת קטע "יום אחרון בגטו" בליווי השיר "שמע ישראל" (בביצוע של שרית חדד).
8. קריאת קטע "נרות שבת באושוויץ" בליווי המחזה של הדלקת נרות.
9. ריקוד והמחזה- "שיר הסיגריות" של דודו פישר.
10. קריאת קטע- "הפרפר".
11. קריאת קטע- "מדוע?" בליווי השיר "האידשע מאמא".
12. קריאת קטע "שלא תשכחו את המתים".



פירוט

· פסוקי תהילים- פ"ג ו-צ"ד. בליווי מנגינת הפתיחה.

"אלוהים אל דמי לך אל תחרש ואל ישקוט אל: כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש: על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך: אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד: כי נועצו לב יחדיו עליך ברית יכרתו: עמך ה' ידכאו ונחלתך יענו: אלמנה וגר יהרגו ויתומים ירצחו:
מלא פניהם קלון ויבקשו שמך ה': כי לא יטש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב: כי עד צדק ישוב משפט ואחריו כל ישרי-לב:

· "מכל העמים"/ נתן אלתרמן.

בבכות ילדינו בצל גרדומים
את חמת העולם לא שמענו.
כי אתה בחרתנו מכל העמים,
אהבת אותנו ורצית בנו.

כי אתה בחרתנו מכל העמים,
מנורווגים, מצ'כים, מבריטים.
ובצעוד ילדינו אלי גרדומים,
ילדים יהודים, ילדים חכמים,
הם יודעים כי דמם לא נחשב בדמים-
הם קוראים רק לאם: אל תביטי.

ואוכל הגרזן בימים ובליל,
והאב הנוצרי הקדוש בעיר רום
לא יצא מהיכל עם צלמי הגואל
לעמוד יום אחד בפוגרום.

לעמוד יום אחד, יום אחד ויחידי,
במקום שעומד בו שנים כמו גדי
ילד קט,
אלמוני,
יהודי.

ורבה דאגה לתמונות ופסלים
ואוצרות אומנות פן יפצצו.
אך אוצרות- אמנות של ראשי עוללים
אל קירות וכבישים ירצצו.

עיניהם מדברות: אל תביטי, האם,
איך שורות ארוכות הנחנו.
חיילים ותיקים וידועים לשם,
רק קטנים-בקומה אנחנו.

עיניהם מדברות עוד דברים אחדים:
אלהי האבות, ידענו
שאתה בחרתנו מכל הילדים,
אהבת אותנו ורצית בנו.

שאתה בחרתנו מכל הילדים
להרג מול כסא כבודך.
ואתה את דמנו אוסף בכדים
כי אין לו אוסף מלבדך.

ואתה מריחו כמו ריח פרחים
ואתה מלקטו במטפחת,
ואתה תבקשנו מידי הרוצחים
ומידי השותקים גם יחד.

· "עם בחירה" בליווי השיר אלי אלי.

מיום שלישי ועד שבת נמשכה אקציית הילדים. הילדים הוטענו ונזרקו לקרונות המשא. אם יהודיה, שמזרועותיה נתלשו בכוח שלושת ילדיה, זעקה בקול. היא לא בכתה, הייתה זו שאגה אדירה, שפילחה את האוויר מסוף הרציף ועד סופו, מחרישה באימתה את כל הקולות האחרים. אף הגרמנים הזדעזעו והקצין אמר לה: "עלי מהר לקרון והוציאי את ילדך!". נשימתנו נעצרה לרגע והגרמני הוסיף: "אך עליך לבחור אחד, שומעת יהודיה? רק אחד!"
עד שהאם עלתה על הקרון פשטו הילדים את זרועותיהם והחזיקו בה. שלושתם בכו: "אימא, הצילי אותנו אימא!" האם קפאה תחתיה חושיה ניטשטשו, והיא הוצאה מהקרון בידיים ריקות.
ילדיה- נותרו שם.

· "שקט שקט בני נחרישה"/ ש' קאצ'רגינסקי

שקט, שקט, בני נחרישה!
כאן צומחים קברים.
השונאים אותם נטעו
פה מעברים.

אל פונאר דרכים יובילו,
דרך אין לחזור.
לבלי שוב הלך לו אבא
ועמו האור.

שקט בני לי, מטמוני לי,
אל נבכה בכאב!
כי בין כה וכה בכינו
לא יבין אויב.

תור אביב בא אל ארצנו
לנו סתיו אבל.
אור גדול בכל זרוע
וסביבנו ליל.

כבר אביב יזהב צמרת
המכאוב יגבר
בנה הוא בפונר.

שקט, שקט אל בסער,
מבועי הלב!
עד אשר חומות תיפולנה,
נאלם בכאב.

אט יפך נא המבוע
שקט, בן רחום!
עם הדרור ישוב גם אבא…
נומה, נומה, נום.

וכמו וילנה המשוחררת,
כאילן עוטה צמרת,
עוד תזכה לאור,
בבוא הדרור,
בבוא הדרור.

· "אנחנו עמם"/ זאב ליכטנזון

כבר אין פה דם.
הוא היה
גאה ואדום,
אך באדמה נבלע-
ונדם.

"אין כבר עם".
"אפס דם יהודי,
תם"!
-כך אמרו,
זאת חפצו,
כל כוחם אימצו-
וטעו.

כי הנה כאן,
דומם נצבים
נערים.
וסוער דמם,
וזועק לבם:
"הסכת ושמע, עולם!
אנחנו עמם,
דמנו דמם,
צעדנו לעד לא
יתם"!

· "היום אחרון בגטו" בליווי השיר 'שמע ישראל'

".. לפתע פתאום צף ועולה לנגד עיני היום האחרון בגטו, כשאני וישראל בעלי עדיין ניסינו לחפש עזרה להציל את ילדתנו הפעוטה, ופנינו אל שוטר יהודי מכירנו ששמו פרלשטיין.
משפחתו של פרלשטיין אהבה מאוד את תמרלי הפעוטה. פרלשטיין, שהיה אותה שעה בחדר, הסיר את כובע השוטרים שלו מראשו ומסר אותו עם תעודותיו לישראל.
"רוץ מהר לכיכר ההטענה, ותודיע לקצין התורן, שילדתך בין הילדים החטופים. בטוחני שתצליח להחזיר את תמרלי, שכן משפחות השוטרים מוגנות הן. הקרונות עדיין בכיכר והמשלוח לא יזוז אלא בחצות הלילה".
בידיים רועדות חטף ישראל את הכובע ולי אמר לחכות אצל משפחת פרלשטיין. משהגיע לדלת הוסיף השוטר הערה קטנה: "ישראל, שכחתי לומר לך שבדרך עליך לחטוף מישהו, בוגר או ילד, שיבוא במקומה של תמרלי, שכן מספר הנפשות שבמשלוח מוכרח להתאים".
נעמד ישראל כמאובן. דומה היה, שאינו תופס לרגע במה מדובר. אבל מייד הסיר את כובעו מראשו והניחון עם התעודה על השולחן.
"ילדתי היחידה", שמעתי את דבריו החנוקים- "ילדתי היחידה, רק אותה אני רשאי להקריב קורבן, רק את שלי, רק את שלי!"

· "נרות השבת באושוויץ" בליווי הדלקת נרות והמחזה.

בליל שישי התאספנו על המדף העליון בבלוק שלנו. היינו אז 5-10 בנות. לא הרבה זמן נשארנו. בחושך הגמור הדלקנו. ולא היה אז בכלל אושוויץ: לא רצפה, ושום תנאים סינטריים.
הדלקנו את הנרות והתחלנו לשיר בשקט שירי שבת.
היינו מסונוורים מהאור של הנרות, ולא ידענו מה נעשה מסביב.
אחרי הפסקה קטנה שמענו בכי חנוק מסביב מעל כל המדפים שסובבו אותנו.
קודם- הבכי הבהיל וזעזע אותנו. נתברר שבכל המקומות (ואפשר היה לעבור ממדף למדף), נשים יהודיות שישבו חודשים ואפילו שנים התאספו סביבנו על המדפים השכנים- והקשיבו לשירה.
היו אחדות שירדו, וביקשו שנרשה להן לברך על הנרות.
היה זה מקרה ראשון מזעזע. אח"כ אלה שהיו בבלוק התרגלו שבכל ערב שבת הדלקנו נרות. לא היה לנו לחם, לפעמים לא היה מה לשתות. אבל את הנרות השגנו איכשהוא...

· "הפרפר"/ פול פרידמן 4.6.1942

אחרון היה. אחרון האחרונים.
וכה שבע, מר וססגוני-
אשר, אולי, אי שם בזרוח שברירים של לובן אבנים
נראה צהוב.
ובשאתו כנפיים מעלה מעלה
עף לנשק את אחריתו של עולמי.

זה שבועות שבעה
שפה אני-
כלוא בגטו.
פה מצאוני יקירי.
קורא לי פרח שן-הארי גם פה.
והערמון שבחצר בלובן פריחתו מושיט אלי כפו
אבל פרפר אני פה לא ראיתי.
וזה היה האחרון, אחרון האחרונים.
כי פרפרים אינם חיים
בגטו.

· "מדוע?"

מדוע, הוי אמא,
מכל אשר לנו,
נשארנו אני רק
ואת?

מדוע היה מחנה זה
לי בית?
הקרש- מצע לשכיבה?

מדוע, אמי, מילת רך
לא
לא אשמע עוד?
מדוע אין לטף, אין אות
אהבה?

הוי, אמא, רבות שאלות
לי אליך-
מנין זה רשע השאול?

מדוע חלקונו
בוילנה, בגטו,
חילקו לימין
ולשמאל?

אולם כי אראה היגון
בעיניך,
הדמע בהן
מחלחל,

כי אז לא אחפוץ עוד
לשאלך כל מאומה,
לא עוד לתשובה
איחל.

· "שלא תשכחו את המתים"

חסרה אני מילים, אבל מוכרחה אני לכתוב, מוכרחה. רוצה אני לבקשכם, שלא תשכחו את המתים. רוצה אני להתחנן לפניכם ולבקשכם בכל לשון של בקשה שתנקמו את נקמתנו. רוצה אני שתקימו יד לנו, מצבה שתגיע עד השמים, ציון שיראה אותו העולם כולו, פסל- לא משיש, ולא מאבן, אלא ממעשים טובים. כי אני מאמינה באמונה שלמה, שרק מצבה כזאת עשויה להבטיח לכם, ולילדכם, עתיד טוב יותר.

תם הטקס