לרבים לא קל לעשות את המעבר החד בין האבל של יום הזיכרון לשמחה של יום העצמאות. לכאורה מדובר בשני ימים שונים לחלוטין שחוברו זה לזה באופן מלאכותי, אבל האמת היא שהחיבור הזה כל כך הכרחי עד שאפשר לומר ששני הימים האלה הם בעצם יום אחד ארוך - יום זיכרון ועצמאות שנמשך יומיים.
החלק הראשון של יום הזיכרון והעצמאות, מציין את חבלי הלידה ואת הייסורים הכרוכים בהקמתה ובשמירת עצמאותה של מדינת ישראל. החלק השני הוא השמחה וההודאה על הנס ועל התקומה המתמשכת של העם היהודי בארצו. כשבוחנים את שאר החגים בלוח השנה היהודי מגלים שהכאב והשמחה נוגעים זה בזה כמעט בכל חג. לראש השנה הצמידו את צום גדליה שמציין את רציחתו של מנהיג יהודי על ידי יהודי. לצום יום הכיפורים הוצמד ערב יום הכיפורים – יום חג שבו אנו מצווים לאכול. לפורים, אולי החג השמח ביותר, הוצמדה תענית אסתר שמזכירה לנו את השעות הקשות שעברו היהודים לפני שניצלו מגזרת המן. בפסח אנחנו כורכים מצה ומרור, מתחילים את ההגדה בגנות ומסיימים בשבח. כשחושבים על זה, כל החיים שלנו בעצם מורכבים משילובים שונים של שמחות קטנות ואירועים מצערים.
אבל החיבור בין יום העצמאות ליום הזיכרון הוא הרבה יותר משילוב של צער ושמחה. אי אפשר להפריד בין שני הימים הללו מכיוון שאת הדגל שאנו מניפים ביום העצמאות, אנו מניפים לא מעט בזכותם של אלו שאנו מרכינים לזכרם ראש ביום הזיכרון. הנופלים הם מקלו של הדגל, הם הדיו הכחול שבו נצבע המגן דוד, מגן הגיבורים. דגל ישראל מתנופף ברוח בזכותם של אותם חללים. הוא נישא על גבם, ומונח על קברם.
החיבור בין הזיכרון לעצמאות מזכיר לנו גם שחיינו כאן בארץ עדיין נוטפים דם, ושהנפת הדגל ממשיכה לגבות מאתנו מחיר. אבל עם כל הצער, חייבים להסתכל על המכלול. לא לנתק את הזיכרון מהעצמאות, ואת העבר מההווה והעתיד. לכאוב ולשמוח.