דאמר רבי יהושע בן לוי למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה אתא משה אמר (דברים י) האל הגדול הגבור והנורא אתא ירמיה ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא אתא דניאל אמר נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו לא אמר גבור אתו אינהו ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו שנותן ארך אפים לרשעים ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה אמר רבי אלעזר מתוך שיודעין בהקב"ה שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו (יומא סט:).
רש"י : אמיתי - מסכים על האמת ושונא את השקר (שם).
מאמר זה קשה לכאורה להבנה, האם ירמיהו ודניאל לא ידעו לומר את הסברי אנשי כנסת-הגדולה למה בכל זאת לומר הגיבור והנורא ? הרי הקב"ה מופיע בעולם בכל מיני צורות של גבורה ונוראות, מדוע הצמצום לאפשרות אחת בלבד של הסבר למידות אלה ? ועוד, מהו תירוץ הגמרא שיודעין שהקב"ה אמיתי ? האם אנשי כנסת הגדולה לא ידעו שהוא אמיתי, ואם כן למה אמרו שוב גיבור ונורא ?
התירוץ לשאלות אלה - לאחר הקטע הקרוב.
1. ליום העצמאות הזה, נ"ח למדינת ישראל, אנו ניגשים ברגליים כושלות ובמצב רוח שפוף ביותר. אני יודע, יש שיביטו אלי ממרום השכל בו הם חמושים, ויסבירו לי בטוב טעם ודעת למה "מוכרחים להיות שמח", כמאמר השיר השגוי (במקור "עורו אחים בלב שמח", אבל כששרים מלים אלה מהר - זה מה שנשמע). אבל אין אפשרות להכריח מישהו לשמוח. כשהלב שבור, כשהעיניים דומעות מאליהן ברגע של הבלחת זיכרון ממה שעברנו בקיץ, כשהריכוז אובד לרגל הרהורי חורבן ענק המתרגש עלינו בימים אלה - קצת מוגזם לדרוש שמחה. אני כבר שומע את ההטפות על מורכבות, ואיפה היינו עד עכשיו כשגזזו פאות וחיללו שבת. אבל אחרי הקיץ הזה כשאני רואה את הדגל וסמלי המדינה, אני נזכר באפודות השחורות עם הסמלים האלה ואני כועס ובוכה.
זה טבעי, זה נכון זה מוסרי וזה אמיתי.
טבעי - כיון שזו התגובה הטבעית על צרה שהיתה ושעודנה ושעתידה ח"ו לקרות (אגב, מישהו מוכן שוב להחליט : היל"ת? אני מוכן לבקש מהי"ת אבל לא להחליט, גם בעבר סברתי כך בעניותי). כמו שאמר ריב"ל לאותו גוי "בשעת חדוותא חדוותא ובשעת אבלא אבלא".
נכון - אנו מצפים מאדם לנהוג בהיגיון ולהגיב נכון מבחינה אנושית לקורה אותו. מי שמתו מוטל לפניו ומפנה את תשומת ליבו לשמחה בילדיו אינו נוהג נכון (גם ההלכה אוסרת זאת). ה"מת" מוטל עדיין לפנינו, מדי יום יורים מהריסות הישובים בגוש, ולרוב המגורשים עדיין הפצע פתוח ולא מצאו מנוח לכף רגלם.
מוסרי - המוסר דורש מאיתנו לנקוט במידה הנכונה בכל תופעה בה אנו נפגשים ולהגיב בהתאם. כמאמר החכם "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים...עת לבכות ועת לשחוק".
אמיתי - האמת אף היא דורשת מאיתנו להביט על המציאות כפי שהיא ולא לנסות להתפלפל איתה. לאחר הקיץ דאשתקד, אין מפטירין כדאשתקד.
2. את הגמרא הנ"ל, אסביר ע"פ דברי מהרש"א בחידושי-אגדות שלו שם. בסוגריים אוסיף מה שנראה לענ"ד מקביל כיום.
אנשי כנה"ג לא חולקים על ירמיהו ודניאל , אלא כל אחד משלשתם חי בתקופה שונה. ירמיהו ראה את הנכרים מקרקרים בהיכלו, לכן לא אמר נורא, שאין מוראו של הקב"ה עליהם (ובימינו - היכלי מקדש מעט שרוצחים קרקרו בהם ושרפום, בגיבוי ממשלת ישראל, שהיתה מוכנה לעשות כן בעצמה, ולא טרחה אפילו להביע התנגדות למעשיהם). דניאל ראה את ישראל בשפלות שעבודם בבבל, מה שירמיהו לא הספיק לראות טרם שמת, לכן לא אמר גיבור שהרי הם מתגברים עלינו והקב"ה לא מושיענו מידם כגבורתו ביציאת מצרים (ובימינו - נכרים מתגברים עלינו כבר למעלה מעשור ומיום ליום אנו נכנעים יותר ויותר לטרור שהם מפעילים : אוסלו א+ב, לבנון, וואיי, התנתקות, גדר-הפרדה). אמנם דניאל אמר נורא כיון שלא ראה בזמנו את הנכרים מקרקרים בהיכל, אלא רק שמע על כך. ירמיהו אמר גיבור כיון שלא ראה את השעבוד הקשה של ימי דניאל, למרות שיכול היה לצפות שהוא יגיע. אמנם שניהם אמרו גדול, כיון שהגדולה ניכרת מתוך מעשה בראשית והוא אינו משתנה, השמש זורחת הפרחים פורחים וכו'. ירמיהו ודניאל יכלו להתפלפל עם המציאות, לראות את גבורותיו בדמיונם, אבל הבינו שכרגע הגילוי חסר, ועלינו להיפגש עם הקב"ה המתגלה אלינו, ולא עם פלפולי השכל, שאינם אלא שקר כלפי המציאות ההפוכה.
אנשי כנה"ג כבר ראו את הגאולה מכמה צרות ובתוכן גזירת-המן, לכן יכלו לחזור ולומר הן הן גבורותיו וכו'. זו החווייה שלהם אודות גבורותיו ונוראותיו (ובימינו - טרם הגענו לשלב, חסרה לנו הפרספקטיבה לראות גבורות אחרות ונוראות אחרות).
3. במבט ראשון הדברים דלעיל נשמעים "רפורמיים". האם אנו משנים מטבע תפילה לפי מה שרואים בעיני בשר ודם ? מה זכותנו להשמיט מלים שאמר משה רבנו ? התשובה היא שאמירת השבח כלפי מעלה הינה תלוית תקופה ! הקב"ה רוצה אותנו אמיתיים כמותו, הוא אמת וחותמו אמת. אסור לזייף, להתפלל כאילו לא קרה כלום כי ככה כתוב בסידור, וככה עשו אבותינו הקדושים. הקב"ה "מסכים על האמת ושונא את השקר" כדברי רש"י, גם כשזה כואב ונועז. בכל דור פוגשים את הקב"ה כפי שהוא מתגלה אלינו. יש גילוי קבוע של מעשה בראשית ויש גילוי משתנה של השגחה בהיסטוריה האנושית והיהודית. זה עומק מה שלמדנו כל השנים אודות "עין בעין", לכוון עין של מטה כלפי עין של מעלה. נסו להיזכר בשירה מקפיאת הדם "תפילה לעני" של הבנות בבית-הכנסת בנוה דקלים בעת כניסת המגרשים. להיזכר במיליוני פרקי התהילים שנאמרו, בכותל, במערת המכפלה, בקבר רחל, סביב כל העולם. לדמיין שוב את עצרות התפילה של מבוגרים ותינוקות של בית-רבן, כינוסי מקובלים, אוקיינוס הדמעות. אבל השמים היו סגורים - "סכותה בענן לך מעבור תפילה". אני יודע ומכיר את הרעיונות על תפילה שלא עוזרת כאן ועוזרת שם ומצטברת וכו'. אבל, נא להיות אמיתי ולא לשקר - על מה שהתפללנו לא נענינו. זה היה הסתר פנים נורא.
4. משהו על "מורכבות". תמיד למדנו "גדול קידוש השם מחילול השם" לפי הסברו של מורנו הרצי"ה זצ"ל. עיקר קידוש השם הוסבר בהיות לנו מדינה יהודית עצמאית, מקבצת גלויות, ומיישבת את הארץ. חילול השם התמקד במערכת המשפט שאינה דנה על פי התורה, בחינוך החילוני, ובנתינת אפשרות פעולה למסיון. אך בשנים האחרונות מתקיים תהליך הולך וגובר של איבוד יהדותה של המדינה ע"י בג"ץ (מדינת כל אזרחיה, בג"ץ קציר ועוד), וע"י הממשלה והסוכנות (היהודית !!!) המביאות מאות אלפי גויים לארץ במודע ובכוונה (חצוף אחד מתומכי המהלך העז לכנות אותם "טרפנטין", דהינו חומר מדלל צבע. שמובנו, לדלל את החרדים ואת הספרדים ה"שחורים"). מאז חורבן ימית אנו חווים תהליך ארוך עקבי ושיטתי של חורבן נסיגה וטרור. גירוש יהודים והחרבת בתיהם ומקדשי מעט בהיקף כזה - לא היה מאז שנת תש"ה. עד כמה שידוע, מעולם לא נעשה כדבר הזה בידי יהודים לאחיהם. התנועה הציונית הולכת ומאבדת חלק ניכר מנקודות הזכות שבגינה הוכרע עד לפני עשרים וארבע שנים (תשמ"ב - שנת חורבן ימית ומות הרצי"ה) קידוש השם כגדול יותר מחילול השם. אם יטען הטוען - מרכזי התורה פורחים כיום במדינה, יש לזכור שכנגדם פורחים גם מרכזי נצרות בהיקפים שלא ידענו כמותם, והחברה הישראלית שטופה בתרבות חילונית-תאוותנית רקובה וכפרנית בממדים מבהילים, ובסיוע ממשלתי נדיב. באשר לטענה המפורסמת מה עשו היהודים בחנוכה בימי ינאי והורדוס הרשעים ? נראה שזו תשובת הגמרא מאי חנוכה וכו' שמזכירה רק את נס פך השמן ומתעלמת במופגן מנס המלחמה ! כל זמן שהממלכה היתה מנוהלת לפי התורה היתה סיבה לשמוח ולהלל עליה, אבל כשהפכה את עורה לממלכת רשע - העיקר הוא הנס שבשמן הזך שלא שלטה בו טומאה. שמא זה גם ההסבר למה לא הכניס רבי את חנוכה לתוך המשנה, והדברים ארוכים. אמנם ידועים דברי הרמב"ם שבחנוכה חזרה מלכות לישראל וכו', אך מי יימר ששמחו במלכות ? יתכן שעצם היות מלכות חשובה לנו מאוד, ועדיפה ממלך גוי, והיא כמובן עשויה להשתנות לטובה כמו שקרה פעמים רבות בבית ראשון (חזקיה אחרי אחז ועוד)וגם בשני (שלומציון אחרי ינאי) אך עדיין אינה סיבה לשמחה, אלא הצלה מהאובים וטיהור המקדש המוזכרים בתפילה. ויש הרבה לפלפל בזה ואכמ"ל. לענ"ד קשה אפילו להשתכנע בשכל ש"מוכרחים להיות שמח".
5. סוף דבר, קשה לי מאוד להבין את מי שמסוגל לשמוח באמת למרות הנכתב לעיל ולומר את ההלל בשמחה. אך דומני שאף הוא יתרגש יותר בפסוקי מן המיצר ודומיו מאשר בשנים עברו. מעין מה שאמר הרב ישראלי לאחר הסכמי אוסלו שביום העצמאות הוא יתלה סרט שחור על הדגל. אולי עדיף כיום "לומר" (לא לשיר או לרקוד) את ההלל בפרקיו השמחים, ולבכות בקול רם ובמנגינה מתאימה (כדברי המשנה "פרייפרין וחלילין... ולמת") את פסוקיו המתחננים, והם רבים מאוד. בתקוה שנזכה לשנה הבאה להארת פנים של מעלה, ולשמוח את ההלל.