"למה אתה מוכרח לצייר דווקא את הדגל הזה? עדיף שתמשיך לצייר פרחים. אין לך מה לעשות, רק לשקוד כבר שעתיים ולמלא בלורד כחול את הפסים ואת המגן דוד שיצא לך עקום?" אבל אני שותקת. קיוויתי שיהיה לי עוד קצת זמן לפני יום העצמאות כדי לחשוב, ולהתלבט: האם הדגל הזה הוא שלי.
וכשהוא, בן החמש, שואל בעיניים תמימות ובורקות "זה יפה?" אני מהנהנת ב"כן" סתמי. וכשהוא אוחז את הענף הדקיק, שקטף מהגינה (האם נזכה להזדקן עם הגינה הזו?) , ומחבר בעצמו לציור הדגל שלו ומנפנף בגאווה טבעית, אניחשה איך ברגע הראשון אני כמעט ואוחזת יחד עמו את הדגל, וברגע השני בא לי להפוך אותו)(את הדגל)לסמרטוט ריצפה.
בלבול. זו התחושה הכי חזקה שלי בתקופה האחרונה.
מי מכם מכיר את התחושה הזו:פותחים עיתון (נניח, לצורך העניין, נקודה…) קוראים, מסיימים את המאמר הראשון, בטוחים שהכותב גאון וזו האמת. ממשיכים הלאה, המאמר השני בהתחלה נראה קצת מוזר, אבל בסיומו השתכנעתם באופן סופי שגם כותבו הוא נביא אמת. לרגע לא שמתם לב שבעצם שני המאמרים סותרים ממש זה את זה. וכשדפי העיתון מוצו או שלחילופין העניים נעצמו, מצאתם את עצמכם מסכימים עם כולם.
השתכנעתם שזו המדינה שלנו, אך גם שצריך להקים דחוף מדינה אחרת.
אתם בטוחים עכשיו, שכדי להציל את הישובים צריך לפתוח במרד, אך גם שחייבים לשמור על כללי המשחק הדמוקרטי.
הבנתם שאנחנו המתנחלים אשמים בהכל, כי לא התנחלנו בלבבות ולא עסקנו בצדק חברתי, אך גם קשה לכם שלא לחשוב שתמיד ישנאו אותנו, "לא חשוב לאן נלך ולא חשוב מה נעשה" ולכן מספיק להתייסר וצריך להרים את הראש ולהמשיך בגאווה, כאלו כלום.
ההתנתקות, עמונה, הבחירות הצליחו לבלבל אותנו. אותי בכל אופן מאוד.
בנוסף לבלבול האידיאולוגי, אי אפשר שלא לחוש את החוויה הקיומית שאופפת את הישובים: ארעיות. מי שגר בישובים, מי שזה כלעולמו, לא יכול שלא לחוש יום יום את הלב נצבט. האם לנטוע עוד עץ בגינה? האם להשקיע עכשיו במטבח חדש?
בעפרה התחושות קשות במיוחד, כמעט מכל זווית מזדקרות לעין ההריסות של בתי הקבע בעמונה. קשה, לפעמים, שלא לשמוע אותן לוחשות בזעקה מרה: כזה יהי גם גורלכם.
לקשיים שתיארתי כאן יש שתי תרופות. ברמה האידיאולוגית, כדאי להישאר מבולבלים. מי שמציב מהר מידי סימני קריאה ולא ממצה עד תום את סימני השאלה, עלול להפסיד. אפשר להמשיך ולעצום את העיניים, ולא לראות כי המציאות השתנתה, ולדבוק בתפיסות העולם הישנות: ראשית צמיחת גאולתנו,ממלכתיות. אפשר להתיאש מהר מידי, ולרוץ לעצב אידאולוגיות חדשות: התנתקות מהמדינה,מדינת יהודה.
אנחנו כל כך זקוקים לודאות, לאמירות ברורות, אבל כשהמציאות כל כך מסובכת, כשהתחושה היא שהקב"ה מתעתע בנו, אולי צריך לנסות לאחוז במידת הענווה ולהבין שאין לנו את כל התשובות ביד. כדי להבין את המשמעות של ההתרחשויות חייבים פרספקטיבה היסטורית, זמן שיאפשר לעכל את האירועים.
ברמה הנפשית-רגשית, התרופה הכי טובה בעיני היא לאחוז בהווה בכל הכוח; להכיר טובה ולשמוח בטוב שיש : המשפחה,החברים, שמחות היום-יום.
אנחנו זמניים כאן על כדור הארץ, ובכל זאת אנחנו יכולים להיות מאושרים. את הדאגות האישיות והכלליות על העתיד הלוטה בערפל כבד, צריך לנסות ולהשאיר בקרן זווית. אפשר לפספס חיים שלמים רק בגלל שמתייחסים אל ההווה כאל קו גבול דק בין העבר לעתיד, ואז רוב ימינו עלולים להתמלא ביסורי מצפון על העבר או בחרדות מפני העתיד. ואפשר לנסות להרחיב את ההווה, למצות אותו, ולקוות לעתיד טוב ומתוקן.
בהווה המבולבל והכואב הזה, אני בוחרת לחגוג את יום העצמאות, גם כיום של הודיה על כל הטוב שיש לנו, וגם כיום של חשבון נפש אישי ולאומי.