הטעות העיקרית הנפוצה בקרב הציבור הרחב ביחס לשאלת הבידור והפעלת מכשירים מודרניים בשבת נובעת מגישה צרכנית-חומרנית לערך נעלה ומקודש זה ושבת שמו. הנחת היסוד המקובלת היא ששבת הינה יום מנוחה פיזי, ומשום כך מתפרש כל דין שאינו מתיישב עם הנחה זו שלא כהלכה.
פתיחתה של הדברה הרביעית שבין עשרת הדברות מלמדת אותנו על גישה אחרת לשבת: "זכור את יום השבת..." (שמות כ' ז'). השבת נועדה לשם הזכרה ומחשבה ולא רק לשם מנוחה. ואם גם בנוסח המקביל הוזכר מונח אחר שיש בו אולי לרמוז יותר על המנוחה, והוא "שמור את יום השבת..." (דברים ה' י"ב) – הרי באה המלה הבאה ומפריכה גישה זו: "לקדשו". המנוחה אינה תכלית כשלעצמה אלא אמצעי לשם קדושה ועלייה רוחנית.
המנוחה הפיזית – פסיבית היא, הימנעות מעשייה ותו לא. הקדושה – אקטיבית היא, לא רק מנוחה יש בה אלא אף מעשה, "...לעשות את השבת". השבת באה להפעיל את אותם כוחות נפש שימות החול מדכאים ומשתקים אותם. לא רק שלילה יש בשבת אלא גם חיוב, לא רק שב ואל תעשה אלא גם קום עשה. "זכור ושמור – בדיבור אחד נאמרו" (ילקוט שמעוני, יתרו, רמז רצ"ג)).
המנוחה הפיזית, משחררת את האדם גם מכל יחס נפשי שהוא לעסקיו וטרדותיו ומאפשרת את הפניית המחשבה וההתרכזות לזיכרונם של אותם דברים הנשכחים מאתנו בימות החול. בימות החול טרודים אנו במלאכתנו ופרנסתנו ורואים באלו את מטרת חיינו. באה השבת ומשחררת את האדם מעבדותו הנפשית למעשה ידיו ומציבה בפניו מטרה נעלה יותר לעיסוקיו. היא מפנה את תשומת לבו לראשית היצירה העולמית, בה ברא ה' את החומר בששה ימים, כשיצירת כל יום מהווה נדבך ליום שלאחריו. האדם נברא ביום השישי ואחריו באה השבת. כל היצירה החומרית אינה אלא אמצעי ליצירה הרוחנית.
לא מאפיסת כוחות ח"ו נח ה' בשבת. הוא – אשר ברא את הקוסמוס כולו על היקפו העצום ופריטיו המרובים "באתא קלילא דלית בה מששא" ("אקדמות" לחג השבועות), ללא כל מאמץ משלו – הפסיק את מלאכתו ביום השביעי; – ללמדך שהיום השביעי הוא "תכלית מעשה שמים וארץ", הוא המטרה העיקרית שלשמה נברא הכל. "סוף מעשה במחשבה תחילה". ובצוותו אותנו לנהוג כמותו, הרי בהכרח, לא לשם בריאותנו הגופנית והתאוששות כוחותינו קבע לנו את השבת; אלא לשם בריאותנו הנפשית והתאוששות כוחותינו הרוחניים המתנוונים בימי המעשה ציוה עלינו לחדול ממלאכתנו.
קנה המידה לאיסור מלאכה בשבת הוא לא טרחתה, אפוא, אלא בהסחת דעתנו מהעיקר אל הטפל, מיצירה רוחנית ליצירה חומרית. "מלאכת מחשבת אסרה תורה" (ביצה יג ע"ב).
מבחינה פורמלית ייתכן שאפשר למצוא פתרון לבעיית הפעלת מכשירי בידור מודרניים בשבת. הטלוויזיה, למשל, תוכל לפעול באופן אוטומטי כשהאולפנים משדרים תוכניות מוכנות וממוכנות מאליהן, ובבית מפעיל שעון השבת את המקלט ומפסיק אותו בבוא הזמן.
יתכן שבעתיד הקרוב תומצא מכונית שניתן יהיה להפעילה אוטומטית: היא תונע על ידי מנוע חשמלי המופעל על ידי "שעון שבת", ותרחף בגובה של עשרה טפחים מעל הקרקע. שפת הים אף היא תוכשר לרחצה על ידי שובר גלים גבוה, ובגד-ים העשוי מפלסטיק ימנע את בעיית הסחיטה והכיבוס. כל אלו – לא "פתרון" לשמירת השבת יש בהם, אלא פתח לחורבנה ולהחנקת אווירתה הקדושה.
כאמור, לא רק מצוות "שמור" קיימת בשבת, שפירושה שמירת הלכותיה, כללותיה ופרטותיה, אלא אף מצות "זכור" נאמרה עמה בנשימה אחת, שמשמעותה שמירת אווירתה המיוחדת של השבת ורוחה. הקפדה על ה"שמור" בלבד מייבשת את השבת מכל לחלוחיתה, מוציאה את רוחה ומותירה אותה כגוף ללא נשמה יתירה. ועל כגון דא המליץ הרמב"ן את מליצתו הידועה: "הרי זה נבל ברשות התורה" (ויקרא יח א).