שאלות אל מול המוות

בעקבות מוות פתאומי בתאונה של חברה קרובה, משתפת אודליה, אחת המשיבות ב"חברים מקשיבים", במחשבות ורגשות שעלו לה, ובדרך ההתמודדות עם מוות של אדם קרוב

חדשות כיפה אודליה פישר, חברים מקשיבים 16/08/06 00:00 כב באב התשסו

יהי רצון שדברים אלו יעמדו לעילוי נשמתה של חברתי היקרה, אביה בת נעמי למשפחת ווייל- בוקע ז"ל.

מידי פעם קורים אירועים בחיינו שבסופם אנו שואלים את עצמנו, שואלים את הקב"ה- "אבל למה??!!"
לפני חודשיים וארבעה ימים חברתי היקרה, אביה בוקע-ווייל, התחתנה. ולפני חודשיים, היא נהרגה בתאונת דרכים ( ארבעה ימים לאחר החתונה).
בעקבות כל זאת, רציתי לשתף אתכם בהתמודדות שהייתה לי ובברורים שעשיתי עם עצמי לאחר אובדנה הטראגי של אביה.
בתחילה, עלתה בי השאלה הקשה - אבל למה? ואיך זה ייתכן? בשיא השמחה כזה אסון??
ולאחר מכן, כשנרגעתי קצת מההלם ומהשוק, התחלתי לחשוב, ללמוד, לקרוא ולנסות להתמודד.
שאלת ה-"למה" מביעה אולי יותר מכל את תחושת התסכול שמפעמת בנו בשעה קשה. ה"למה" מביע כעס על המציאות. לעיתים, הכעס הוא טבעי ונורמלי, במיוחד כשמדובר באירועים כ"כ קשים. אך השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו היא לאן שאלת הלמה מובילה אותנו? ובכלל, איך אנחנו בתור אנשים מאמינים, יכולים לשאול את בורא עולם- "למה?"
ובסופו של דבר, בעולם הזה, לעולם גם לא נדע את התשובה לשאלת ה"למה". את הסיבות להנהגת ה' בעולם נדע בע"ה רק אחרי מאה ועשרים, כשנגיע לעולם האמת.
שאלת ה'למה' תוקעת אותנו.משאירה אותנו במקום ולא נותנת לנו להתקדם. שאלת הלמה מציגה מעין מלחמה עם המציאות, ויכוח עם המציאות, וכך במקום לקבל את המציאות ולנסות להתמודד עמה, אנו נתקעים במלחמה עם העובדה. והכוחות שלנו מופנים למקומות לא נכונים.
במקום שהאנרגיות יופנו להתמודדות עם הקושי, אנו מפנים אותם לויכוחים עם המציאות, שכמובן לא יובילו לכלום, כי המציאות לא תשתנה, והכוחות שלנו הולכים לריק. ולא רק שהכוחות מתבזבזים, אלא הם מתבזבזים בצורה שמתסכלת אותנו עוד ועוד.
ואם אמרנו, שהלמה מייצג את הכעס שנמצא בנו על המציאות, ייתכן וההתעסקות העיקרית צריכה להיות בתחושת הכעס. איך מתמודדים עם הכעס, התסכול, לאן הוא לוקח אותנו?

לאחר שאביה נהרגה והרגשתי תסכול נוראי, שאלתי את עצמי, מה בעצם יוצא לי מזה שאני כועסת?
גם הלכה לי חברה יקרה, ואני גם חסרת שמחה. למה אני מענישה את עצמי בעונש כפול?
החסרון של אביה מספיק קשה לי, אז למה אני צריכה גם לאבד שמחה בחיים בכלל?
לאחר אירוע מתסכל ומאכזב, הכעס הוא תחושה הגיונית.
אך לאחר מכן, כדאי לתעל את אותן האנרגיות המופנות לכעס, להתמודדות ולהתקדמות.
ועכשיו, נשאל את השאלה המשמעותית- בסדר, אז אני רוצה להתמודד ולא להישאר רק עם תחושת הכעס. אז איך מתמודדים? כיצד?
כהקדמה כללית, חשוב לזכור שכל התמודדות מתחילה קודם כל במחשבה. כי מחשבה בונה מציאות!
אם נחשוב שכל הזמן דופקים אותנו, שהעולם הוא מקום גרוע לחיות בו, אכן כך נרגיש. אך אם נחשוב על המציאות כמקום שמקדם אותנו, שבונה אותנו, כמקום של שמחה וטוב, בע"ה כך יהיה.
אז על מה חושבים? איך מתחילים בכלל?
דבר ראשון, מצד האמת האמיתית, מצד האמת האלוקית המוחלטת, הסתכלות על העולם מתוך תחושה של כעס, ואשמה היא איננה נכונה.
ה' אוהב אותך, ורוצה את הכי טוב עבורך, ומה שנראה בעינייך כלא פייר, בעיני בורא עולם זה הדבר הכי טוב בשבילך.
אז נכון, שאנו משתדלים שדברים ילכו בצורה מסוימת, ולפעמים הקב"ה מתכנן את הדברים בצורה אחרת, כי כך הכי טוב לנו. למשל, רציתי לעבור טסט ראשון, והיום כבר נכשלתי ברביעי, אבל למה? זה מתסכל, זה לא פייר. חברה שלי עברה בטסט השני. אבל למה? כי ככה ה' רצה. ככה זה הכי טוב.
הבחירה היא בידינו- או שניתן לכעס לשתק אותנו, או שנילחם בכדי לשפר מה שאפשר!
מרים אדהאן, כותבת בספרה "גם זו מתנה" הרבה על כך, שהדרך הכי טובה להתמודד עם מציאות לא רצויה- היא דרך חיפוש המתנה. ויש כאלו שיאמרו דרך חיפוש המשמעות. מה אני יכולה ללמוד מהדבר, מה ה"מתנה" שיכולה לצמוח לי מהדבר.
כשקורים לנו אירועים קשים- פשוט אפשר לעצור ולשאול את עצמנו- מהי המתנה? מה הדבר הטוב שאני יכולה להפיק מכך? מה המשמעות שאני יכולה לתת לאירוע? מאיפה אני יכולה לצמוח? וגם אם אנחנו מתקשים למצוא את אותה המתנה- אפשר בכל זאת לנסות ולהמשיך לומר לעצמנו את המילים- "גם זה לטובה" "גם זו מתנה"- פשוט לשנן ולשנן ולשנן, ועצם השינון והמחשבה החיובית- הם כבר בע"ה, פתח לשינוי.
יותר קל להתמודד עם ייסורים, אם מסתכלים עליהם כמתנה לצמיחה, אז מתמלאים ברגשות חיוביים, בכוחות- במקום בכעס. הכעס על המציאות חוסם את האפשרות להבנה פנימית ושינוי.

פעם נעשה מחקר על אנשים שהתמודדו עם שכול- והתברר שהאנשים שהצליחו להתמודד הכי טוב עם המשבר היו אלו שמצאו משמעות לאובדן.
אלו שהצליחו למצוא את ה"מתנה" שבכך. למשל- אדם אחד אמר שמאז מות בנו, הוא פיתח רגישות רבה יותר לשאר ילדיו, ובנוסף הוא למד להעריך את שגרת היומיום שכל כך מובנת מאליה- שכל כך לא מוערכת לעיתים.
אז נכון שקשה להתנחם, ואולי בלתי אפשרי להתנחם על מותו של בן- אך בכל זאת כשמנסים למצוא בכך משמעות, כשמוצאים גם את השכר שבכך, את הטוב שבכך- ניתן להתמודד עם החיים שלאחר האובדן בצורה יותר טובה.
לעיתים כשקורים אירועים מתסכלים בחיינו, אנו נוטים להאשים את האנשים שמסביבנו באירועים הללו. אימא אשמה, סבתא אשמה, ריבונו של עולם אשם, החברה, המורה, המדריכה.
נניח שאנחנו צודקים. שהם באמת אשמים. מה אנו נרוויח מכך שנאשים אותם? חיפוש האשמים מוביל אותנו למקום טוב יותר? זה שוב יוצר את מה שיוצרת שאלת הלמה. זה תוקע אותנו. כי במקום לקחת אחריות, לנסות לתקן את מה שאפשר, ולהתמודד עם מציאות קיימת, אנו נשארים בכעס, במלחמה עם המציאות, ומבזבזים אנרגיה וכוחות. אז בשביל עצמנו, לא בשביל אף אחד אחר, בואו נעצור. נחשוב. כיצד אנחנו יכולים להפוך את המציאות הקיימת ליותר טובה. איפה ההשתדלות שלנו, ואיפה הטוב בשבילנו. הרי ההורים, החברים, השכנים- אלו לא ישתנו, ואין זה אחריותנו לשנות אותם- מי שיכול להשתנות- זה אנחנו. כך שאם נצליח לשנות גישה, לקחת אחריות על השמחה שלנו, לחפש אותה, לשאוף אליה- ולהפסיק לחפש את האחראים לסבל שלנו- בע"ה נצליח להגיע לשמחה ולאושר.
כשהיינו ילדים חשבנו שאנשים אחרים אחראים לאושר שלנו, וכשאנו גדלים אנחנו מבינים- שרק אנחנו אחראים לאושר שלנו.כך שמי שבאמת שיכול להביא אושר לעצמנו- זה אנחנו.
ומהו בכלל האושר האמיתי? מיהו האדם שנמצא באושר האמיתי? – האדם המאמין הבוטח בה'.
אמר ר' אריה לוין זצ"ל שבמילה "דאגה" יש את כל האותיות מא'-ה' חוץ מהאות ב'. חוץ מהביטחון!
כי מי שיש לו את הב'- את הביטחון בה'- אז אין לו דאגה.
יש לו- אמונה.
"הבוטח בה' חסד יסובבנו"- שאנו משתדלים מאוד לקראת משהו- ועושים את כל הצעדים שיכולנו לעשות בכדי שהדבר יצליח, ובכ"ז- זה לא בדיוק מצליח- מה אז? איך נרגיש?
כל ההשתדלות שלנו צריכה לבוא מתוך הביטחון- שאני משתדלת- אבל "ה' הטוב בעיניו יעשה".
אני עושה את ההשתדלות, והתוצאות כבר לא בידיים שלי.
אני לומדת למבחן שעות על גבי שעות- ואם בכל זאת לא הצלחתי, אני לא צריכה להתייסר ולחפש אשמים- פשוט כדאי לבטוח בה'- ולהאמין שכך הוא רצונו. התוצאות הן שלו.
האשמה העצמית, מחלישה אותנו. הבטחון בה', מחזק אותנו.
אביה ז"ל- תמיד אמרה את המשפט" מה שה' רוצה- זה הכי טוב, מה שה' עושה- זה הכי טוב". עכשיו המשפט הזה מקבל משמעות כפולה. גם בהתמודדות עם אובדנה וגם בהתמודדות עם קשיינו הפרטיים.
אין ספק- שגם כאשר אנחנו מצליחים להאמין שמה שקרה זה רצון ה' וזה לטובה- זה עדיין לא מונע מאיתנו לחוש כאב, לחוש צער. אבל זה כן מונע מאיתנו להרגיש "קורבן"- להרגיש אשמה או להרגיש שעשו לנו את זה "כדי לדפוק אותנו". עשו לנו את זה, כי זה רצון ה'- וכנראה שזה הכי טוב.
בנוסף, ניתן להסתכל על קשיים פרטיים, כמו קשיים של עם. ידוע שקשיים של עם מסמלים את תחילתה של גאולה. כמו צירי לידה- כשהצירים הם הכי כואבים וקשים סימן שהלידה מתקרבת!! שהתינוק אוטוטו יוצא, שמתחילה הגאולה. כך גם אצלנו. אם נסתכל על הקשיים במבט של תחילת גאולה, במבט אמוני- שהקשיים הם המנוע שלנו להתקרבות לה', לתקופות יותר טובות, לבגרות, להתקדמות, להתפתחות.
כל האבות והאימהות שלנו סבלו ייסורים קשים בחיים- צער עקרות, צער גידול בנים, עבדות, רעב וכו'. מדוע? הייסורים חיזקו את קרבתם לה'- את אהבתם לה'.
הייסורים חיזקו את הקשר, הוציאו מהם כוחות פנימיים עצומים. אם גם אנו נסתכל על הקשיים- כדרך לחיזוק האהבה לבורא, לחיזוק הקשר לבורא- וכדרך להוציא לפועל כוחות גדולים שיש לנו בתוכנו, אז בע"ה יהיה לנו יותר קל.
הייסורים הם- זמניים, חולפים, משתנים. האמונה בה' והביטחון בה', אהבת ה'- זה הדבר הנצחי היחיד שיש לנו בעולם הזה.ולכן הכי "משתלם" לנו, הכי כדאי להשקיע בדבר הנצחי- באמונה, באהבה ובביטחון בה' יתברך ובטובו הגדול.
ידוע, שהרבה אנשים שאינם מאמינים, בעת משבר וקושי, גילו את האמונה שבהם- התחילו להניח תפילין, לומר תהילים- הייסורים הוציאו מהם כוחות של אמונה שהם לא ידעו שקיימים בהם.
ואם אנו אומרים שהאמונה היא הדבר הכי נצחי בעולם- אז איזו מתנה גדולה הם קיבלו מהייסורים! הם קיבלו את המתנה של חיבור לה', חיבור לאמונה ולנצח.
וכך גם אנו יכולים להסתכל על הייסורים כמנוע להתחזקות באמונה, להתקרבות לה', לביטחון בה'- שיסובב וישפיע עלינו מחסדו וטובו!
ועוד נקודה מעודדת- (אולי...) ככל שהקושי גדול יותר, השכר גדול יותר- ההתקדמות שלנו, הצמיחה האישית שלנו, הצמיחה הרוחנית שלנו- תהיה גדולה יותר!!
כמו שכתוב במדרש על רחל "יש שכר לפעולתך"- יש שכר להתמודדות, יש שכר להתקדמות!
וככל שיש לאדם ניסיונות יותר גדולים, כך זה מראה שיש לו כוחות יותר גדולים!! עוצמות יותר גדולות!!
הקב"ה סומך עליו יותר ולכן מעמיד אותו בפני כאלו קשיים! הקב"ה לא שם לאדם ניסיון שאין לו את היכולת להתמודד איתו!

והנקודה האחרונה כמעט, היא התפילה. ר' נחמן מברסלב הדגיש הרבה את עניין ההתבודדות, את עניין התפילה. בכל מצב כדאי להתפלל לה' שיסייע, שיתמוך שיעזור. כך גם כאן. אם קשה לנו למצוא את המתנה, את הטוב. אם קשה לנו להתקדם להתמודד להתגבר, אפשר וכדאי, לומר זאת לה'. להתפלל על כך לה'. לבכות על כך ולבקש מבורא עולם, מאב הרחמים שיעזור לנו להתקרב אליו, שיעזור לנו להאמין בו ולבטוח בו. שיעזור לנו לא לשקוע בכעס ובתסכול, אלא להתמודד להתחזק ובע"ה לזכות לשמחה.
ומעבר לכל, כדאי לזכור שכל התמודדות הינה תהליך, כל התקדמות וכל שינוי לוקחים זמן. השינויים בגישה, השינוי בתפיסה, אינם דברים של רגע אחד, אלא הם שינויים הדרגתיים שדורשים זמן וסבלנות.
ולסיום עוד נקודה קטנה על אביה- אביה ז"ל, הייתה עושה כל ערב חשבון נפש עם עצמה. היה לה יומן שבו כתבה כל יום- מה לתקן, מה לשפר, ועל מה לעבוד.
אני מציעה, שבנוסף לכך, אפשר להוסיף בכתיבת החשבון נפש, גם "פינת החיזוקים"- לכתוב לעצמנו דברים חיוביים שעשינו באותו היום- ולהתחזק מכך בע"ה, לראות את נקודות הטוב שבנו ולשמוח על כך.
לפרגן לעצמנו, לחייך, ולהתחזק.
יהי רצון שלא נדע קשיים ומכאובים,
שחיינו יהיו בשמחה, בשלווה, בבריאות ובאמונה.
אודליה.
חברים מקשיבים.
odelyaf@gmail.com

_____________________________________________

דברים שכתבתי לאביה, זמן קצר לאחר אובדנה.
מי שרוצה מוזמן לקרוא וללמוד מאישיותה.
אביה.
לפני שלושה שבועות רקדנו ושמחנו איתך ביום חתונתך, ולפני שבועיים וקצת ליווינו אותך בדרכך האחרונה לעולם האמת.
אביה. אני כל הזמן חושבת לו היית פה מה את היית אומרת לנו? ואני מוצאת רק תשובה אחת.
את לא היית אומרת, את פשוט היית דואגת. היית מכינה לכולם לשתות לאכול, אומרת לנו ללכת לנוח ושהכל יהיה בסדר. היית מעודדת שה' אוהב אותנו, ומה שה' רוצה זה הכי טוב.
כי זה היה המוטו שלך "מה שה' רוצה זה הכי טוב".
אבל אביה, אני מתביישת להודות בפנייך, אבל לא תמיד אני מצליחה לחשוב בצורה הזאת.
לפעמים עולה בי השאלה למה? הרי רק התחתנת!! עוד בקושי הספקנו לעכל את השמחה הגדולה, והופס הכל השתנה, מיום טוב, לאבל.
אני יודעת שאת לא כועסת עלי שכך אני מרגישה, אבל אני גם יודעת שלטובתי, לא כדאי לי לחשוב ככה.
אני יודעת שאלו רגשות טבעיים, אבל אני יודעת שלטווח הארוך הן רק יזיקו לי.
הרי את התשובה לשאלת הלמה אני כנראה לא אדע, לפחות לא כל עוד אני חיה בעולם הזה.
אבל בכל זאת אביה, זה קשה.
אביה, את יודעת, יש גם כל כך הרבה דברים שאני מתחרטת עליהם. אני נזכרת באותם הפעמים שהזמנת אותי לבוא אליך לשבת, ואיכשהו זה לא יצא. אני נזכרת בשיחות שלנו שנכנסו לתוך הלילה, ותמיד אני הייתי זו שנרדמה ראשונה וקטעה את השיחה שלנו...
אני נזכרת בפעמים שהתקשרת ולא יכולתי לענות, בפעמים שיכלתי להשקיע יותר והשקעתי פחות.
אביה.
אני יודעת שאת לא כועסת, את לא בנאדם שכועס. את בנאדם שסולח, שדואג.
ובכל זאת, אני מבקשת סליחה.
אני יודעת שאם היית פה בוודאי היית אומרת לי, שאין לי על מה להתייסר, שמה שעשיתי היה הכי טוב שיכולתי לעשות, שאת אוהבת ושאת רק רוצה שיהיה לי טוב.
אביה. כמה טובה את.
תמיד אומרים שה' לוקח את הטובים. אבל אביה, את לא היית צריכה להיהרג בכדי שיגידו עליך שאת מהטובים. עוד בחייך תמיד אמרנו לך כמה את צדיקה ומיוחדת.
אבל את? היית מבטלת אותנו, ואומרת שנפסיק להגיד שטויות. לא היית יודעת לקבל מחמאות.
היית עושה הכל בשקט בצניעות, רק שלא יגידו לך תודה. ואם כבר אמרו לך תודה, היית עונה בפשטות, "אני צריכה להגיד לכם תודה שנתתם לי את הזכות לעשות מצווה..."
אביה. שאני מדמיינת אותך, אני רואה אותך מחייכת את חיוכך המבויש. אני רואה את עיניך הטובות.
אביה.
זה כבר כמה ימים שאני לא יודעת מה לעשות.
איך להתמודד?? מה ה' רוצה שנעשה??
השבוע, נפלה ההחלטה.
ישבתי בחדרי ועשיתי רשימה מסודרת של כל התכונות הטובות שלך, של כל מה שאני יכולה ללמוד ממך. אביה, את לא מתארת לעצמך כמה דפים מילאתי.
אח"כ, קראתי את מה שכתבתי, והחלטתי לקחת דבר אחד אותו אני יכולה ללמוד ממך- ולהשתדל להשתפר בו, לעילוי נשמתך.
הסתכלתי על הרשימה, והתלבטתי.
הרי כ"כ הרבה דברים אפשר ללמוד ממך.
החסד שלך, כ"כ הרבה חסד. בתקופת הגירוש של גוש קטיף, כמה עזרת, לרגע לא נחת, שמרת על ילדים בלי סוף, גיהצת, כיבסת, בישלת, דאגת ובקושי ישנת.
בדירה של 6 בנות הצטופפתן כמעט 30 בנות, ואת בכזאת פשטות הכנת לכולן מזרונים, דאגת שיהיה לכולן נוח, אך את עצמך ישנת מכווצת על שרפרף...
כמה חסד אביה.
כמה ביטלת את עצמך לטובת אחרים.
ועוד דבר שחשבתי ללמוד ממך, אביה.
תמיד ידעת לתת מקום. תמיד ידעת לשים לב לאנשים מסביבך. אני זוכרת שהגעתי לאירוסין שלך עם מצב רוח ירוד. היה לי יום לא טוב. ואת, בשיא השמחה שלך, הסתכלת עלי ואמרת-" מה קרה לך?" ואני אמרתי -כלום. אך את לא השתכנעת והמשכת לשאול, "משהו קרה לך, את לא נראית טוב". ושוב עניתי- שום דבר, כלום.
ואת, בטוב לבך, לא וויתרת לי והזמנת אותי לעלות לחדר שלך. שם ישבנו ודיברנו, ואת עודדת, ואת הקשבת, ואת דאגת ותמכת. והכל- תוך כדי האירוסין שלך!! עד שבשלב מסוים הייתי צריכה להבטיח לך שאני בסדר, ורק אז הסכמת לחזור למטה לאורחים השמחים.
כמה יש לי ללמוד ממך.
לא הייתה בך קנאה.
תמיד ידעת לשמוח בשמחת אחרים. פעם אמרת לי בטלפון, שיש עכשיו תקופה מאוד טובה.
כששאלתי אותך למה? עניתי, שהרבה מהחברות שלך מתארסות ב"ה, וכ"כ שמחת.
ואני הערצתי אותך. הרי ידעתי ששבוע לפני כן, היית כ"כ שבורה כי היה לך קשר שהסתבך, שהלך כ"כ לא טוב. אבל לכאב האישי שלך אין השפעה על השמחה שלך עבור אחרים.
איזו גדולה את.
ועוד דבר אביה- אף לא הבנתי מה את כותבת כ"כ הרבה. עכשיו גיליתי.
כל ערב את ישבת לכתוב "חשבון נפש", התבוננות על היום שהיה.
תמיד הייתי בכיוון של עליה. בכיוון של צמיחה.
אשרייך.
על ההזמנה לחתונה כתבת- "והכל בצניעות, בפשטות ובקדושה לכבוד בורא עולם".
כזאת היית. כך פעלת.
בפשטות, בצניעות, ובקדושה רק לשם שמיים.
אביה יקרה שלי,
אני אוהבת ומתגעגעת.
תמיד תישארי עבורי סמל של ענווה, סמל של עבודת ה' טהורה, קדושה, אמיתית וצנועה.
יהי רצון שאדע ללמוד ממך ולו רק מעט.
שמרי על משפחתך ועל כולנו מלמעלה.
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.
אמן.

______________________________________
קטעים נוספים בנושא הזה מאתר "חברים מקשיבים" –

הרע בעולם - http://makshivim.org.il/n_show.asp?id=425

מיומנה של חברה מקשיבה – "אלי אלי למה עזבתני" - http://makshivim.org.il/n_show.asp?id=5400

אורות באפילה - http://makshivim.org.il/n_show.asp?id=13050