יותר מכך: לא רק שרצון האדם צריך להיות בהתאם ליכולתו, אלא שאף יכולות וכשרונות הקיימים באדם בטבע, לא יוכלו להתגלות ולהופיע בעולם אלא אם כן קדמה להם ההכשרה וההכנה המתאימה לכך, וכמו שאמר החכם מכל אדם: "עת לכל חפץ". הכשרה זו כוללת בין את התלוי באדם- השתדלות ומאמץ היוצרים מוכנות גופנית, נפשית שכלית ורוחנית, ובין את התלוי במציאות הסובבת החיצונית לאדם. ואדרבא אם ינסה האדם להקדים את מצוי הכוח- השפע- האור, כל עוד אין "הכלי" מוכן, לא רק שלא יביא ברכה ותועלת אלא יגרום נזק והפסד- "באשר עת לכל חפץ על כן יש להשריש שכל דבר יפה בעיתו, וזה האור בעצמו שבבא זמנו והעולם כבר הוכשר להנות מאור גדול הוא מועיל ומישר ומקרב לאור ה'- טובו ואמיתו, הנה אם יתאמץ אחד להורידו להאירו טרם בו עיתו יהיה לא לברכה כי לא יוכלו רבים לסובלו ייזוקו ממנו ויטעו בו וייהפך על ידם לאפילה מנודח" (הרב קוק עולת ראיה ב' עמ' טו')עיקרון זה נכון בין בגילוי ומיצוי כשרונות באדם ובמציאות, ובין בלימוד- תוכנו, אופיו, רמתו, סגנונו החייבים להתאים ליכולתו הנפשית והשכלית של הלומד- "לכן ראוי להרגיל את האדם בעבודה ותלמוד דווקא כפי אותה המידה אשר יד הבנתו מגיעה להשגת כללות תכליתו, וכאשר ישים ערך התכלית של עניינים יותר גבוהים, אז יחנכוהו בעניינים יותר גבוהים, אבל אם ירגילו להעמיס אותו בעבודות ולימודים שאין שמץ מתכליתם יכול להצטייר בו, משרישים בו דעה נפסדת המקעקעת כל הבירה כולה חלילה ..." (הרב קוק עולת ראיה ב')
זהו יסוד חשוב ביותר בין בחיי הפרט כגון- לימוד מתאים וכדו', נישואין טרום בגרות ובשלות מתאימים העלולים לעלות על שרטון וכדו,ובין בחיי הכלל- הציבור- כגון גשם ההופך לשיטפון ההורס כל חלקה טובה, חזון שלום עולמי / אזורי בין עמים כאשר המציאות עדיין שייכת להווית המלחמה... וכד'. זוהי אם כן חובתנו בעולמנו: מצד אחד לשאוף למעלות עליונות, להתקדם ולהתפתח- וחייב אדם לומר "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותיי אברהם יצחק ויעקב", ומצד שני לזהות את כשרונותינו ויכולתנו באופן כלל- פוטנציאלי ולממשם בפועל באופן מעשי פרטני בכל תקופה מתקופת חיינו על פי הכנתנו והשתדלותנו והכל מתוך הרגשת סיפוק ושמחה- "באמת אף על פי שצריך לחפוץ הרבה, מכל מקום כשאין עולה בידו צריך להוקיר הרבה כמה שיעלה בידו... וזהו חובת האדם להתקרב כל מה שיוכל למבוקש הרם גם כשאינו יכול להגיע לו בשלמות" (הרב קוק עולת ראיה ב' עמ' קס'). ונסכם הדברים בדבריו הנפלאים של הרב קוק (מידות הראיה ערך "תיקון" פסגה ב')- "מה שהאדם יכול לתקן טוב הוא שיחשוב בזה ואל יתרשל מתיקונו, ומה שאין בידו אל יתעסק בו תדיר ויקים 'דאגה מלב איש יסיחנה מדעתו', ויעסוק בתיקון נפשו ובתיקונו של עולם בבהירות שכלית רוממה עד כמה שידו מגעת...".