פתיחה
בספר הילדים הישן והנפלא, "הנשיקה שהלכה לאיבוד"[1], מופיע הסיפור אודות הכלב טופי. הילד רון, בעליו של הכלב, כעס על כלבו על שהתעסק בחוטי חשמל וסיכן את עצמו, וצעק עליו: "אסור! מה אתה עושה, כלב חסר אחריות שכמותך!". משרואה רון כי כלבו נעלב הוא מסביר לו: "לא אתה רע, רק המעשה שעשית רע מאוד... אתה מבין טופי? אני אוהב אותך, אבל אני לא אוהב את המעשה שעשית...".
נראה כי הבחנה זו, שבין חטא לחוטא, הטרידה גם את מנוחתם של אחרים, גדולים בחכמה ובשיבה מקהל הזאטוטים, קוראי "הנשיקה שהלכה לאיבוד"- הלא הם חכמי התלמוד.
ר' מאיר, ברוריה והבריונים
המוכר והמצוטט מבין סיפורי התלמוד העוסקים בנושא הוא הסיפור ממסכת ברכות (י.), אודות ר' מאיר, ברוריה והבריונים. הריהו לפניכם, בתרגום חופשי:
"אותם בריונים שגרו בשכנות לר' מאיר היו מצערים אותו רבות. רצה ר' מאיר לבקש רחמים עליהם, שימותו (=מוטב להם שימותו, משיחיו וימשיכו לחטוא).
אמרה לו ברוריה אשתו: על מה מבוסס רצונך? האם מפני שנאמר "יתמו חטאים מן הארץ..."[2]?! והרי לא כתוב חוטאים, אלא חטאים! ועוד, קרא את סוף הפסוק- "...ורשעים עוד אינם", כיוון ש"יתמו חטאים"- "רשעים עוד אינם"! (כלומר הרשעים יחדלו מלחטוא ולכן לא יהיו עוד רשעים) לכן, עליך לבקש עליהם רחמים, שיחזרו בתשובה. ואכן, ביקש עליהם ר' מאיר רחמים, וחזרו בתשובה".
נראה שבעידן ה"פוליטיקלי-קורקט",רצונו של ר' מאיר נדמה תמוה מעט. מורגלים אנחנו (לפחות כלפי חוץ) בסנגוריה ובלימוד זכות על חלק ממי שנתפסים בעינינו כרשעים. אולם דומה שאם ננסה להתעלות לרגע מעל לזמננו, רצונו של ר' מאיר במות מבקשי-רעתו טבעי והגיוני ביותר. מה הגיוני יותר מתפילה למות הרשעים? הרשעים ייעלמו, ולנו ולכל העולם ייטב!
מה בין הרע לרוע
ברוריה,אשתו, (וגם ר' מאיר עצמו בסופו של דבר) קראה את המציאות אחרת. באמצעות מדרש הפסוקים היא קובעת: עליך, בעלי (ועליכם, לומדי המדרש), לא לייחל למות הרשעים אלא לשובם מדרכם הרעה. לא הרשעים עצמם צריכים להיעלם, אלא רשעותם.
אופן הבנתה את הפסוק, בו היא משתמשת להוכחת דבריה, מעט מתמיה. נקרא את הפסוק בשלמותו:
"יתמו חטאים מן הארץ/ ורשעים עוד אינם/ ברכי נפשי את ה'/ הללוי-ה".
נצלול רגע לתוך הפסוק. שתי הצלעות הראשונות של הפסוק מקבילות, כך שמשמעותם אמורה להיות זהה, "רשעים עוד אינם" = "יתמו חטאים מן הארץ". אם נצרף גם את הדגש ב-ט' שבמילה חטאים, שמבטאת משקל של בעלי-מקצוע (כמו גנב, נגר וכו'), תתקבל רק הבנה אחת אפשרית: משורר המזמור בתהלים התכוון למות החוטאים עצמם, ממש כדברי ר' מאיר, ולא רק להיפסקות מעשיהם הרעים כדברי ברוריה רעייתו. עולה, אם כן, שפשט הפסוק מבטא בדיוק את דעת ר' מאיר, ואעפ"כ ר' מאיר משתכנע[3].
רעיון זה, של הפרדה בין דמות הרעים ובין הרוע עצמו, עולה פעמים רבות נוספות[4], כשבד"כ המסר דומה למסר העולה מדברי ברוריה. אולם נראה שניתן לקחת כיוון זה ולהוביל אותו לכיוונים אישיים יותר.
"אל תהי רשע בפני עצמך"
הכיוון אותו מובילה ברוריה אומר, כאמור, ברובד הגלוי שלו, שמוטב לייחל לחזרת הרשעים בתשובה מלהתפלל למותם. ברובד גלוי פחות אפשר להוסיף שעצם חזרתו בתשובה של הרשע תהיה קלה יותר אם החברה לא תראה בו רשע אלא רק מי שמעשיו רעים. אין זה דקדוק לשוני בלבד, או משחק מילים. מי שנתפס כרשע בעיני הסובבים אותו, החש כי כלו כל הקיצין מבחינתו, אין לו תקווה, רשע היה ורשע יישאר, ללא יכולת אמיתית לחזרה בתשובה, ישקע מן הסתם בייאוש ובדכדוך, מתבוסס בחטאיו. לעומתו, סיכויי ה"שיקום" של מי שמעשיו רעים אך החברה אינה מסמנת אותו כרשע "מקצועי", טובים הרבה יותר. אם רק אשנה את דרכי, אומר החוטא לעצמו, הכל יסתדר. אף אחד לא מסמן אותי כרשע, ולכן הכל תלוי בי. אינני רשע "מקצועי" אלא חוטא "מקרי".
כשם לרשע ייטב אם נבחין בינו ובין רוע מעשיו, גם לנו ייטב אם נבחין בין מעשינו, שפעמים שהם מעשים רעים, ובין עצמנו. אדם שכבר תופס את עצמו כרשע הוא אדם מיואש, החש חסר-תקנה, ללא יכולת אמיתית לחזרה בתשובה. לתחושתו החטאים כבר דבקו בו, וגם אם יחדל לעשותם מכאן והלאה, חטאי העבר לא יניחו לו, ולעולם יישאר במצבו. לעומתו, אדם היודע להפריד בינו ובין חטאיו, להמשיך הלאה בניסיונות השיפור-העצמי חרף נפילות פה ושם, הוא אדם מאוזן יותר, יציב יותר, מאושר יותר, ובד"כ- גם טוב יותר[5]. נראה שבדיוק לזה כיוון ר' שמעון במשנה באבות (ב,י"ג): "אל תהי רשע בפני עצמך", ואכן כך מסביר הרמב"ם שם: "כשיחשוב אדם עצמו חסר ופחוּת, לא יגדל בעיניו חסרון שיעשהו". כלומר, מי שרואה עצמו כרשע, מעשים רעים כבר לא מפחידים אותו כל-כך, וממילא ימשיך לחטוא.
סיום
נחזור לרגע לטופי הכלב ולילד רון. לא במקרה בחרה דבורה עומר להכניס סיפור זה לספר ילדים. כל אדם, קטן כגדול, חושש מתווית הנושאת את הכיתוב "רע" שתודבק על מצחו. הזאטוט חושש שהוריו יחדלו מלאהוב אותו אם יעשה משהו רע, אדם מבוגר יותר חושש משקיעה עמוקה בבוץ החטאים. רעיון חשוב זה רלוונטי לבני 3 כמו לבני 80:
"איני רע, רק המעשה שעשיתי רע".
חורף טוב!
[1] ספר זה נכתב ע"י דבורה עומר בשנת תשל"ח. הקטע המצוטט מופיע בעמוד 46, בסיפור בשם "כועס אבל אוהב".
[2] תהלים, פרק ק"ד ("ברכי נפשי"), פס' ל"ה.
[3] היו שרצו להסביר שברוריה כיוונה לזה שמלכתחילה נכתב בפסוק "חטאים", לשון משונה, ולא "חוטאים", בלשון פשוטה, כדי להוציא את הפסוק מידי הפשט הראשוני, ולקרב אותו אל אופן הבנתה אותו.
[4] כך למשל דברי הזוהר מפרשת משפטים, קכ"ב, שהובאו ב"חזון עובדיה" (לרב עובדיה יוסף הי"ו) לימים הנוראים, בפרק על עשי"ת, ס"ק י"ג, מובא בתרגום חופשי:
"אדם קילל את חברו. עבר לידו רב ייסא, אמר לו: כרשע עשית. כשבא רב ייסא לפני רב יהודה אמר לו: לא אמרתי למקלל "רשע אתה" אלא "כרשע אתה", שנראה כרשע ולא הוא עצמו רשע".
[5] רעיון מעין זה הוא אחד החידושים המרכזיים של החסידות, במיוחד אל מול אנשי ה"מוסר". ניתן למצוא מקורות חסידיים רבים המפתחים רעיון זה.