בפסק דין דרמטי, פסל אמש (ב') בית המשפט העליון את החוק לביטול עילת הסבירות. בכך למעשה נפסל חוק יסוד בפעם הראשונה בהיסטוריה הישראלית. פסק הדין התקבל ברוב של 8 שופטים נגד 7 שופטים, אך רוב מוחלט של השופטים, 12 מתוך 15, קבעו כי לבג"צ יש הסמכות לפסול חוקי יסוד.

• לכתבה המלאה

  

  עוד באותו נושאהשופט סולברג על ביטול עילת הסבירות: "לא חשבתי על תיקון בדרך של חקיקה"

  17/07/23 18:15

אחד השופטים שהתנגדו לפסילת החוק, והתנגדו גם לקביעה כי לבג"צ ישנה המסכות לפסול חוקי יסוד, הוא השופט הסרוג והשמרן נעם סולברג. בתקציר פסק הדין צוטטו דבריו המלאים של סולברג, בהן הוא מפרט את עמדתו וכותב כי עם עמדתו נמנים נשיאי העליון הראשונים, לצד שופטים עליון רבים, "כולם כאחד כמו מורים באצבע: הסירו ידכם מחקיקת-היסוד של מדינת ישראל!".

דבריו המלאים של סולברג, מתוך תקציר פסק הדין:

השופט סולברג סבור כי מוטב היה לדחות את העתירות על-הסף, בשל חוסר סמכות. לשיטתו, קביעה שלפיה קיימת הגבלה כלשהי על סמכותה של הרשות המכוננת, מבטלת 'דה-פקטו' את היסוד הדמוקרטי הבסיסי, של ריבונות העם באמצעות נציגיו הנבחרים. השופט סולברג מוסיף, כי זוהי אינה רק עמדתו-שלו. שבעת הנשיאים הראשונים של בית משפט זה, הנשיא השמיני, אהרן ברק, בראשית דרכו השיפוטית, יחד עמם סיעה נכבדה של שופטים שכיהנו כאן עשרות בשנים, כולם כאחד כמו מורים באצבע: הסירו ידכם מחקיקת-היסוד של מדינת ישראל!

חברי דעת הרוב מצביעים על מקורות-סמכות שונים. אין מקור-סמכות אחד המוסכם על כולם. השופט סולברג סבור כי אף לשיטת הרוב, לא ניתן להסיק מאותם מקורות-סמכות כי ניתן לפסול חוקי-יסוד מקום שבו נחלקו דעות השופטים עצמם, קל וחומר ברוב דחוק, על חודו של קול.

בהמשך דבריו, עומד השופט סולברג על כך שדעת הרוב – מייצגת את עמדת הרשות השופטת. לעומת זאת, הרשות המכוננת סבורה, כי לא רק שבית המשפט נעדר סמכות לפסול חוקי-יסוד, אלא שהוא נעדר סמכות להכריע בשאלה המוקדמת יותר: האם בית המשפט הוא זה שבכוחו להכריע אם נתונה לו סמכות לפסול חוקי-יסוד. 'עימות' מעין זה בין הרשויות, כלל לא מתרחש בעולם המשפט, ולא ניתן להכרעה בכלים משפטיים.

באשר לעילת הסבירות: עמדתו של השופט סולברג היא, כי אף אם נתעלם מבעיית הסמכות, אזי גם לשיטתה של הנשיאה (בדימ'), השאלה היא אחת: האם חוק-היסוד שולל 'את עצם היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית'? משזו השאלה, ואין בִּלתה, הרי שהמסקנה קרֵבה לבוא: חוק-היסוד, רחוק מרחק רב מלבוא בגדרי אותה מגבלה צרה, הרחק מכך. ממילא, אף אם היתה סמכות – לא היה מקום לפסול את החוק.