רעות נווה, בת 19 וחצי מחריש, לא תיארה לעצמה שכך תיראה שנת השירות הראשונה שלה. רק בשנה שעברה היא הייתה במדרשה בשדרות, גם היא בעוטף, והשנה הגיעה לתת את כל כולה בגרעין בנתיבות של עמותת בת עמי, עם תקן "והדרת" של ביקור וסיוע לקשישים. אלא שכל זה החזיק חודש אחד בלבד, עד השבעה באוקטובר. משם, כמו חייהם של ישראלים רבים, חייה של נווה קיבלו תפנית שלא ציפתה לה.
באותו חג שמחת תורה היא הייתה בדירת השירות שלה, יחד עם חברותיה לגרעין. בשש וחצי בבוקר הן קמו כמו כולם לאזעקות, אך לא חשדו שמדובר במשהו חמוד יותר. נווה, שכבר טעמה את טעמו המר של העוטף בתקופות מתוחות, הייתה בטוחה שמדובר בעוד אזעקות שגרתיות. "לא חשבנו שצריך לפתוח טלפונים, היינו מנותקות", היא מודה. האירוע היה כל כך לא צפוי, שבנות השירות אפילו לא השאירו אור דלוק בממ"ד, וכך מצאו את עצמן במשך שבת שלמה, יושבות שם בחושך.
"השכן אמר שהוא ירסס את המחבלים, צחקנו. הוא בטח חושב שאנחנו בנות שירות תמימות"
למרות ש"האזעקות התנגנו ברקע כמו מוזיקה, ללא הפסקה", כפי שמספרת נווה, הן לא הבינו את גודל האירוע. הבנות יצאו למרפסת, וכשראו שכנים מרחוק צעקו להם. "שכן אחד אמר לנו 'אל תדאגו, אני ארסס את המחבלים'. צחקנו עליו, חשבנו שהוא עובד עלינו כי אנחנו בנות שירות תמימות". אבל זה המשיך: "שכנה אחת אמרה לנו 'במוצאי שבת אתן הולכות לבכות'". ועדיין, ההבנה נחתה עליהן רק כשראו זאת מול עיניהן.
בשבת אחר הצהריים יצאו שוב למרפסת, בין אזעקה לאזעקה, כשפתאום התגלה בפניהן מרדף מטורף: מחבלים בורחים, חיילים רצים עם נשקים שלופים בין הבתים, ומחבלים בתוך ניידות משטרה - שנגנבו מהתחנה בשדרות. "זה היה פאודה מול הפנים", מתארת נווה, "סגרנו את החלון ונשארנו בממ"ד חשוך עד מוצ"ש". רק כשיצאה השבת, הבינו הבנות את גודל האירוע. הן שמעו על 200 הרוגים, והתפרקו להורים בבכי בטלפון.
"בסוף לא רציתי לחזור הביתה, עד שהכריחו אותנו"
"הם ניסו להתקשר אליי המון, אבל הטלפון היה כבוי", היא מספרת על ההורים המודאגים. שעתיים לאחר צאת השבת והגילוי הדרמטי, קיבלו הבנות שיחת טלפון. זקוקים לכן בחמ"ל הטלפוני של נתיבות. מוקד בטוח, מתחת לאדמה, רחוק מהאזעקות. אלא שנווה לא הסכימה ללכת: "בהתחלה אמרתי 'שיקחו אותי בכוח, אני לא זזה מפה. אין מצב שאני יוצאת'", מספרת בת השירות, "אחרי שעה התעשתי והבנתי שלא יעזור לי לשבת ולבכות".
נווה הגיעה לחמ"ל, והחלה משמרת משתיים בלילה ועד שמונה בבוקר. החל מאותו לילה, כך נראו החיים שלה: בשמונה בבוקר ניידת מגיעה מחוץ לדירה, מסיעה אותה לחמ"ל, שם היא עונה לטלפונים ואורזת מזון לתרומות עד הלילה. משם לדירת השירות, שינה בממ"ד, ושוב אותו הדבר. הבנות האחרות, חוץ ממנה ומאחת נוספת, החליטו ללכת הביתה. "הבנתי שזה מה שצריך לעשות עכשיו", היא מסבירה למה נשארה כשכולן בחרו לעזוב, "מה אני אעשה בבית? אשב ואראה חדשות כל היום? צריך אותי אז אני פה. בסוף לא רציתי לחזור הביתה, עד שהכריחו אותנו".
רעות נווה עם ילדה מקיבוץ כרם שלום צילום: פרטי
"התייעצתי עם הרבנית שלי והבנתי שעם ישראל צריך אותי פה עכשיו"
אחרי הטראומה של השבת ההיא, נווה מתארת את העשייה בתור מה שריפא אותה, ועזר לה להרגיש משמעותית. אלא שאחרי שלושה שבועות הרגישו השתיים שהעבודה בחמ"ל, ללא אנשים סביבן, שוחקת אותן, וביקשו מהרכזת שתעזור להן למצוא תקן חדש עד שיהיה אפשר לחזור לתקנים הרגילים בנתיבות. יחד עם שלוש בנות אחרות מהגרעין, הגיעה נווה למלון ים סוף באילת, שם נמצאים מפוני ניר עוז וכרם שלום.
נווה הוצמדה לילדי כרם שלום, והתאהבה. כבר אחרי יומיים היא הבינה שעומדת בפניה דילמה: האם להחליט להישאר בכרם שלום לכל השנה, או לחזור לנתיבות ברגע שיתאפשר? כל אחת מארבע הבנות לקחה שבת בבית כדי לחשוב. נווה הגיעה למסקנה ברורה - הלב עם כרם שלום - אלא שאז גילתה ששלוש הבנות האחרות בחרו לחזור לנתיבות. "התייעצתי עם הרבנית שלי והבנתי שעם ישראל צריך אותי פה עכשיו", קובעת נווה, וההחלטה התקבלה. נפתח תקן חדש בכרם שלום.
בנות השירות בעוטף צילום: פרטי
ילד בא ואמר לי 'את יודעת, אבא שלי נפטר'"
אל נווה הצטרפו שתי בנות מהאולפנה בה למדה ועוד בת שירות נוספת, והארבע הפכו לבנות השירות הרשמיות של הקיבוץ. בקיבוץ המעורב יש 13 משפחות דתיות, השאר חילוניות, ושניים מחברי כיתת הכוננות נפלו. שניים אחרים נפצעו. נווה הוצמדה לשתי ילדות בגילאי גן, אחת שאביה נפל והשנייה עם אב פצוע. "ילדים לא צריכים שעת שיתוף כדי לדבר", מספרת נווה, "ילד בא ואמר לי 'את יודעת, אבא שלי נפטר'. ילדה בגן הצביעה על מישהי ואמרה 'אבא שלה פצוע'. זה המון אחריות. דילמות שלא התמודדתי איתן לפני". מי שעוזרת לה להתמודד עם הדילמות הללו היא עובדת סוציאלית מטעם בת עמי, איתה הן נפגשות פעם בשבוע.
"זכיתי דווקא בתקופה הזאת לקחת חלק נורא משמעותי", מודה נווה, "זה סוג של מילואים, נשלחתי לאיפה שצריך אותי. זכיתי להכיר את כרם שלום - אני מסתכלת עליהם וכל מה שניסו לעשות בתקשורת זה רק לשסע בינינו, אבל זה לא נכון. יש דתיים גמורים וחילונים גמורים והם ביחד באהבה. זה קיבוץ מדהים".
אורית סטרוק, שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות, מסרה: "הסיפור של רעות הוא דוגמא אחת מני רבות לעשייה מעוררת השראה, של מתנדבות בשירות הלאומי שקמו ברגע הקשה הזה לעם ישראל ואמרו- הנני. חוסן אזרחי ולאומי בנוי על הנכונות לעשות למען האחר, על הנתינה בלי שאלות, מתוך תחושת שליחות כלפי החברה הישראלית. אני גאה ברעות ובחברותיה המתנדבות בשירות הלאומי ומודה להם על העשייה והמסירות למען עם ישראל".