(יט) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק: (כ) וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה: (כא) וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ: (פרק כה)
פרשת השבוע - פרשת תולדות
פרשתנו פותחת בעקרותה של רבקה. כשם ששרה אמנו הייתה עקרה וכשם שרחל אמנו עתידה להיות עקרה, כך הוא גם גורלה של רבקה. תופעה זו ששלוש מתוך ארבע האימהות היו עקרות ודאי שאינה מקרית. מובא במסכת יבמות (סד ע"א): "א"ר יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים". העקרות מעוררת לתפילה והקב"ה עורר את אבותינו, שהוא מתאווה לתפילתם, להתפלל אליו.
רבינו בחיי מציע שדברים אלו של חז"ל עולים מן הכתוב באשר לעקרותה של רבקה. לכאורה הדרך המתאימה לתיאור מהלך העניינים בתחילת פרשתנו הוא לתאר את עקרותה של רבקה (ותהי רבקה עקרה וכדו'), ובהמשך את תוצאות עקרותה – ויעתר יצחק לה' וכו'. אך התורה כתבה את הדברים בסדר הפוך – "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא" – קודם הזכירה את התפילה ורק לאחר מכן את הגורם לתפילה – העקרות.
כותב רבינו בחיי: "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא. הכתוב היה ראוי להקדים ולומר, ותהי רבקה עקרה ואחר כך: ויעתר יצחק לה' כי עקרה היא, ומה שהקדים התפלה יתכן לומר שהקדים העיקר, ולמדנו שאין הכונה שתהיה העקרות סבת התפלה שאם כן הסבה עיקר והתפלה טפל לה, אבל הכונה לשון הכתוב כי התפלה סבת העקרות, ולומר לך שלא נתעקרה אלא כדי שיתפללו שניהם על הדבר, לפיכך הקדים התפלה שהיא העיקר והסבה הראשונה שבשבילה בא העקרות לרבקה אמנו. וזהו שדרשו ז"ל: מפני מה נתעקרו האמהות, מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים".
הסיבה שהוקדמה התפילה לעקרות היא כדי ללמד שהתפילה היא העיקר. העקרות אינה הסיבה לתפילה, אלא בדיוק להיפך! התפילה היא הסיבה לעקרות. הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים ולכן נתעקרו האימהות. אכן האימהות היו עקרות, אבל טבע זה השתנה בזכות התפילה. "וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ". כותב רבינו בחיי: "ומכאן יש ללמוד עוד כוח התפלה שהיא גדולה מאד ואפילו לשנות הטבע".
אפשרות שינוי זה למדו חכמים מן העובדה שהתורה בחרה להשתמש בשורש עת"ר ביחס לתפילה ("וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה'") ולא בלשון ויתפלל או ויצעק וכדו'. כך אמרו חכמים (סוכה יד ע"א): "למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר (=קלשון)? - לומר לך, מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקדוש ברוך הוא ממדת אכזריות למדת רחמנות".
פרשת השבוע - פרשת תולדות
כותב רבינו בחיי: "באורו: מה העתר מהפך את התבואה ממטה למעלה, ואחר כך מפלת ממעלה למטה, כך הצדיק בתפלתו מחשבתו משוטטת ועולה ממטה למעלה ואחר כך ממשיך ומוריד השפע ממעלה למטה". היפוך התבואה בגורן בעזרת קלשון (=עתר) הוא הדימוי שהציעו חז"ל לתפילה ולפעולתה. רבינו בחיי מבאר את הדברים שהיפוך התבואה מתחיל כאשר מעלים את התבואה מלמטה למעלה ואחר כך מורידים מלמעלה למטה. וכך הוא באשר לתפילה: התפילה מתחילה בפעולה למטה שעולה למעלה, ובעקבותיה יורד שפע ברכה מלמעלה למטה.
כך נמצאנו למדים מסגנון הכתיבה של התורה ומן הביטויים שהיא משתמשת בהם רעיונות חשובים ועמוקים על התפילה ועל כוחה הגדול.