ריאיון מנכל"ית "הרבעון הרביעי": "שכל אחד ישאל את עצמו מה הקו האדום שלו"

הרוחות עדיין סוערות מפיצוץ תפילת יום כיפור בכיכר דיזנגוף ונראה שהקרע בחברה הישראלית רק הולך ומתעצם. בראיון ל"חדשות כיפה" אומרת אלה רינגל מנכ"לית עמותת "הרבעון הרביעי": "אנחנו בתנועה כל הזמן חששנו מיום הזיכרון, שיהיה איזה שבר מאוד גדול באתוסים של הישראליות, ואנחנו פספסנו את היום, זה לא היה ביום הזיכרון, זה היה ביום כיפור".

מה הרגשת כששמעת על האירועים בכיכר דיזנגוף?

"עצב מאוד גדול, בתור אישה חילונית לחלוטין נשבר לי הלב. בנוסף, הרגשתי פחד אמיתי, אנחנו לא מבינים את גודל האחריות המוטלת עלינו ולאן היא מובילה אותנו". לדבריה, "עשינו צעד גדול מאוד בפירוק ועכשיו צריך לעשות פעולת חירום, וכל אחד צריך להתכנס בתוך עצמו ולשאול איך הוא תרם לפיצוץ".

מה הדבר שכרגע הכי חשוב לעשות?

"כל אחד ישאל את עצמו מה הקו האדום שהוא מוכן לשים ולצאת איתו מול המחנה שלו. על מה הוא אומר 'את זה לא'. אני כאישה חילוניה ליברלית אומרת שהאלימות בכיכר דיזנגוף היא לא. ולא מעניין אותי מה היה ומי התחיל, זה קו אדום. הייתי שמחה לשמוע מכל אחד מה הם הקווים האדומים שלו, כי זה מה שייתן למחנה המתון להתאחד".

לעבור לפוליטיקה של הכנסת אורחים

רינגל ובכלל בעמותת "הרבעון הרביעי" מדברים כל העת על מעבר מפוליטיקת הכנעה לפוליטיקה של הכנסת אורחים וקיבוץ הרוב הישראלי המתון. רינגל מסבירה: "בפעמיים הקודמות העם היהודי לא שרד את הרבעון הרביעי, עשרות מדינות שקמו לא שרדו את הרבעון הרביעי. הישראלים והישראליות צריכים להבין שאותו רוב מתון קרס ועל ההגה נמצאים קיצוניים וקיצוניים זה דבר חשוב רק כשהם בצדדים. לכן, חייבים להקים מחדש את אותו מרכז כובד שהוא הבייס הישראלי".

אחד המאפיינים של התקופה הוא ששני הצדדים מאוד צודקים, עד כמה למרכז יש את הכוח?

באופן כללי, רינגל מתנגד למושג "מרכז" וטוענת שהוא נחטף בשדה הפוליטי הישראלי: "הסיפור הוא של רוב ישראלי גדול ומתון אל מול קיצוניים וקנאים, צריך להבין שמתונים הם אנשים שיש להם אידיאולוגיה וערכים מוצקים, אבל הם יודעים לנהל את המתח בין הערכים שלהם והקנאים הם אנשים עם אמת אבסולוטית אחת וערך אחד שהכל מוכפף אליו".

היא מוסיפה: "אני חושבת שאותו בייס ישראלי גדול פשוט מותש, הוא מפורק מקיטוב רגשי מאוד גדול וחוסר אמון מאוד גדול שיש כאן, והוא חייב להיבנות מחדש. הוא הסיכוי של מדינת ישראל, הוא הסיפור. אותו מרכז כובד שיידע לייצר בריתות בין הפכים בחברה הישראלית, הוא רק חייב להתארגן".

שלוש המשימות העיקריות

מבחינת רינגל, לאותו בייס יש שלוש משימות עיקריות: להתארגן, להגדיר את ברית ההפכים ולשים קו אדום. "להבין איפה עובר הקו בין אותם קיצוניים לבין מי שנחשב חלק מהבייס הישראלי הגדול זאת המלאכה הכי קשה, כי כל אחד צריך לעשות את זה אצלו בבית", היא אומרת. "אחרי זה, השינויים שנוכל לעשות כאן הם מעבר לכל דמיון".

כשאני שואל אותה על תפקידה של התקשורת במשוואה, רינגל קובעת כי יש לה כמה תפקידים. "הכותרות בצאת יום כיפור עסקו במה שקרה בדיזנגוף, אבל 95% מהישראלים והישראליות היו ביום כיפור אחר, במקומות שהייתה בהם תפילה בחוץ בהפרדה ובמעורב, הרוב לא היה שם וצריך לתת לדבר הזה ביטוי, צריך להגביר מאוד את הקולות המתונים".

"אם לא נדע לענות על זה אנחנו נילחם לנצח בדיזנגוף"

איך פוליטיקה של הכנסת אורחים יכולה הייתה לבוא לידי ביטוי באירועים בדיזנגוף?

"ביום כיפור זה היה בכזאת רמת טמפרטורה שכבר לא היה מה לעשות" היא מודה ומדגימה כי לפני שנה אפשר היה לעשות תפילה בחוץ גם אחרי הקורונה. "אבל משהו קרה, חייבים לעדכן אותו מה מחזיק אותנו כאן ביחד, אם לא נדע לענות על זה אנחנו נילחם לנצח".

"זו הייתה מלחמת זהויות ולא מלחמה על התפילה, הציבור הליברלי שמרגיש שהוא נרדף לחלוטין והציונות הדתית שמרגישה שיש סכנה אמיתית ליהדות. כל אחד נלחם במקום שהדבר הזה יהיה עוגן משותף שכולנו נלחמים עליו". היא מסכמת: "אפשר לייצר כאן ברית של הפכים, גם יהודית ודמוקרטית, גם מסורת וגם קידמה, זה לחלוטין אפשרי אבל קודם כל צריך להרגיע, להוריד את הלהבות. כרגע אי אפשר להגיע לפוליטיקה של הכנסת אורחים".