סגור

ואולי גם בתוכי מסתתר רוצח?

במבט ראשון הוא נראה אדם נורמטיבי, שוטר, בן היישוב נעלה שבבנימין. בפועל, הוא רצח בדם קר את אשתו לעיני ילדיו הקטנים. הכרתי אותו, וכשהסיפור התחיל להתחבר לי קיבלתי את הבום. האם גם לי זה יכול לקרות?

אברהם רבינוביץ'
כו בשבט התשפא
,
08 בפברואר, 2021 20:09
דיאנה רז ז"ל

דיאנה רז ז"לצילום: Avi Dishi/Flash90

"נראה לי גם אתה מכיר אותו" הוא כתב לי, את הרוצח? אני?! איך אני מכיר את הרוצח חשבתי לעצמי, הידיעה על הרצח מיד בצאת השבת טלטלה אותי. עוד אחת. שוב. עד מתי. וכמו תמיד, מצאתי את עצמי קורא עוד פוסט ועוד מאמר שהשאירו אותי בעיקר חסר מילים או יכולת להגיד משהו בתוך מערבולת המילים שמציפה את הרשת, רק בבוקר חשבתי לשלוח הודעה לחבר טוב שגר ביישוב סמוך לשאול אם הוא מכיר את הזוג.

מכיר, הוא כתב ומיד שלח כמה תמונות. אחרי שהסתכלתי בתמונות שהוא שלח הרגשתי פתאום איך הפרצוף מתחיל להראות לי מוכר פתאום. איזה קטע. זה אמיר. אמיר חבר של...איזה הזיה. אמיר. רוצח. מה. וואו. הזיה. איך מגיבים לדבר כזה?!
האמת, לא ממש הכרתי אותו, חבר טוב של חבר טוב שהייתי יושב אצלו ומדי פעם גם הוא היה מגיע. אין לי איזה זיכרון משמעותי או היכרות איתו וספק אם הייתי מזהה אותו ברחוב. חלקנו נרגילה כמה פעמים. זה הכל.

אבל זה בדיוק מה שתפס אותי. במהלך החיים פגשתי לא מעט אנשים שאיך נגיד, לא יפיל אותי מהכסא אם אגלה עליהם שהיו מעורבים בסיפור כזה או אחר, אבל הוא לא היה כזה, ילד טוב שלא זוכרים שהכרת לפני כמה שנים.

לאחר התכתבות קצרה עברנו לטלפון. החבר סיפר לי שהוא בשוק, אמנם הם כבר לא ממש בקשר כמה שנים אבל הוא בחיים לא היה מדמיין. "אמיר?!" הוא אמר לי "זה כאילו מישהו יגיד לי עליך חלילה שעשית דבר כזה, אתה מבין?! תחשוב על אלעד (שם בדוי), חבר שלנו, שפתאום אומרים לנו שעשה דבר כזה. אתה מבין? ככה אני מרגיש. הזיה לגמרי" ואז הוא המשיך "אם אתה שואל אותי, הוא היה אובססיבי לגביה. מהרגע שהם הכירו, החברות בינינו הלכה והתרחקה. לא יודע בוודאות, אבל זו אינטואיציה שלי, זה יושב שם איפשהו. "באמת, כשהוא אמר לי את זה, נזכרתי בבוקר כשנכנסתי לדף הפייסבוק של אמיר, כל הפוסטים שלו ביטאו פרגון לעשייה של אשתו, ולדברים שהיא עושה, יועצת זוגית, נראים מאוהבים, הזוי". 

אבל מה שבאמת הכי תפס אותי זה שהוא הביא אותי ואת חבר שלנו כדוגמא, רק אז הבנתי שבאמת ככה הוא תופס את זה, חבר ילדות, בחור טוב, נורמטיבי ורגוע לחלוטין שפתאום מתהפך, כמוני, כמו אלעד, כמו כל כך הרבה אנשים.

נכון, בהרבה מקרים מדברים על זה שלא היו סממנים מעידים, אבל כשזה מישהו שאתה מכיר, זה תופס אותך קצת אחרת. ובתוך כל הכאב והתחושה המוזרה הזאת שאני מכיר  את הרוצח בדרך עקיפה, ואולי אפילו פגשתי את הנרצחת בחתונה של החבר המשותף או באיזה מפגש חברים. בתוך כל המערבולת הזו פתאום הדוגמאות שלו, עליי ועל החבר, מציפות שאלות או תהיות שמפחיד לחשוב עליהן. 

כלומר, ברור לי וברור לכל מי שמכיר אותי שאין סיכוי בעולם ושאני אף פעם לא ובכלל לא וכו', אבל האם אני לא מתעצבן לפעמים? האם הקורונה הזאת לא גמרה גם עליי והכניסה את החיים שלנו לסיר לחץ מטורף? וגם אם לא באופן קיצוני, יש עוד דרגות שונות לאלימות שלא כולן פיזיות או רצחניות.

מי מבטיח לי שמשהו לא יתפוצץ, יסתובב, יפקע, יתערבב או לא יודע באיזה מילה להשתמש. ומה עושים עם זה? מתי יודעים שאתה מגיע לקצה? ומה עושים אז? ואיך מדברים את זה? עם מי? וגם אם אני לא, מה עם חברים שלי. על עצמי אני יודע שאני אדם מאד רגוע באופן יחסי, אבל לא כל החברים והמכרים שלי הם כאלה. ומה, הם לא במצב לחץ בתקופה הזו?, ולאו דווקא אלימות כלפי האישה, אלימות יכולה להתפרץ באלף ואחת דרכים, ואיך יודעים?! ומה אומרים?! ועם מי מדברים? ואיך ועל מה?! וכל היום אני מסתובב בתחושה מוזרה כזאת של בלבול ועצב ותסכול והזיה. ובעיקר פחד. הרבה מאד פחד.

אברהם בנימין רבינוביץ'  בן 32, נשוי ללירון ואבא לאשירה ובאר, כותב, יזם ופעיל חברתי 
מנכ"ל עמותת רשימו ומנהל עסק לכתיבת תוכן ושיווק דיגיטלי

08.02.2021

1. תודה על הכנות והשיתוף (חגית)

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

 צילום: shutterstock

"הנסיון הזה לא סבבה" תפילת החתן המיוחדת שריגשה את המוזמנים

קרא עוד